לבי עם המומחה המתמנה על ידי בית המשפט, שצריך לקבל הכרעה כיצד לנהוג; האם ללכת על פי צו מצפונו והידע המקצועי שלו, או שמא כדאי לו לשמש את בית המשפט כמעין שופט-תחתון, מגשר, מפשר, משכין פסק דין מהיר, ילד טוב ירושלים.
מסקירת מאות חוות דעת של מומחים, אני מקבל רושם ברור כי המומחים ברובם המכריע מעדיפים את האפשרות השנייה, שאולי מדירה שינה מעיניהם ומקשה עליהם להסתכל בראי בבוקר. לאמור: המומחים עושים עבודתם רמייה.
אני מצטער לקבוע כי מומחים רבים, הרוב המכריע, בבואם לאשר קיומו של ליקוי בנייה – מתכחשים לידע המקצועי שלהם לגבי זיהוי הפריט הנדון וסיווגו כליקוי, וכאשר מאשרים הליקוי – ממעטים בהערכת עלות ביטול הליקוי עד כדי כך שאינם יכולים כלל לקחת אחריות לבצע התיקון במחיר שהם עצמם קבעו ולעתים אפילו במחיר כפול.
הסיבות לתופעה זו הן רבות:
א. ראייה לא נכונה של תפקידם והבנה מעוותת של כתב מינויים – המומחה שוכח כי הוא מומחה, וסבור לרגע שהוא סגן השופט. בתפקיד זה, הרי הוא מוסמך לפסוק על פי אמות הצדק וכהבנתו האישית, שלא עולה בקנה אחד עם ידיעתו המקצועית. על ידי כך נבלמים טיעוני התביעה בטרם הגעה לבית המשפט וברגל גסה.
ב. ניצול ציני של העובדה שבית המשפט בדרך כלל ייתן אמון רב יותר למומחה שמינה, ויצירת חצאי אמיתות ועיוותי המציאות תחת אמון זה.
ג. רצון בלתי נלאה למצוא חן בעיני הצד החזק, הצד שאותו וודאי יפגוש שוב בעתיד בתיקים אחרים, הצד שעשוי להעניק למומחה עבודות ייעוץ [ואולי גם תכנון] נוספות – או לפחות לא להתנגד למינויים נוספים שלו כמומחה בעתיד.
ד. שיקולים זרים אחרים בהתאם לנסיבות. הייתי ממליץ לבית המשפט, כי כאשר הוא חש שהמומחה שמינה עושה עבודתו רמייה, יעמידו במבחן – ואין מבחן יותר טוב מאשר להעמיד לרשות המומחה את מסגרת התקציב בה הוא נקב, בתוספת 20-30 אחוזים, ולהורות לו:
קדימה, לעבודה, צא ותקן!!!
אז ורק אז תיחשף האמת במערומיה.
בבואי לשלוף דוגמאות, אני מוצא ים של מקרים, ואבחר במקרה הכי טרי לעת כתיבת שורות אלו: מדובר בת"א 4974/97 לוליאן אברהם נגד סוהיל מיכאל סאבא, מהנדס בנין ואח', בית משפט השלום בחדרה, שופט: מ' סברי.
בתיק זה מונה מומחה מטעם בית המשפט לקביעת היקף ליקויי הבנייה בדירת התובע. המומחה, המהנדס י"מ, העיד על עצמו שאין לו כל ניסיון בדריכה [פעולה הנדסית הננקטת במקרים מסוימים כשהקירות במבנה סדוקים, כפי שנדרש במקרה הנדון] וכל מה שהוא יודע בתחום – הוא על בסיס מידע תיאורטי (ע' 57 ש' 1-2 לפרוטוקול בית המשפט) ומהסתמכות על התייעצות עם קבלני דריכות, [כלומר, המהנדס – שהוא בחזקת מומחה – נאלץ להתייעץ עם קבלנים]. לטענתו יש שני קבלנים המתאימים לכך והם היחידים בארץ. אלא שדעתו של המומחה הייתה בפריט זה לבצע דריכה חלקית, בעוד דעתם של הקבלנים הייתה כי יש לבצע דריכה מלאה בלבד. גם כשעומת עם הצעות התיקון של שני קבלנים יחידים אלה, וגם כשהובהר כי הם אינם מוכנים לבצע את העבודה לפי שיטתו החלקית וגם לקחת עליה אחריות, אלא רק על פי הצעתם, התעקש לא לשנות את קביעותיו ולדבוק בהן.
בשלב זה, מתוך חשד ברור, הוצע למומחה לקחת אחריות על הביצוע, אך …הוא סרב! [ראה עמ' 94 שורות 15-16 לפרוטוקול בית המשפט].
להבהיר: באמצעות השיטה הבלבדית שאין איש מוכן ויכול לבצעה בישראל, הופחתה העלות מביצוע כולל לביצוע חלקי, תוך הסתמכות המומחה, שהמעיט ומזער, על כך שלא הוא יצטרך לעמוד מאחורי הצעותיו והמלצותיו המקצועיות…
בית המשפט פסק בנדון: "דריכת הקירות -באשר לדריכת הקירות אני קובע כי יש לפצות את התובעים ב 20,000 ₪ בנוסף על הסכום שנקבע בחוות הדעת, וזאת לאור העובדה כי המומחה קבע באופן חד משמעי כי אין לדרוך יותר משלושה קירות בבית".
זה לא המקרה היחיד בו המומחה המעריך את עלויות הביצוע מתחמק מלקחת אחריות ולהעמיד במבחן המציאות את ממצאי חוות דעתו. חמור מכך, בדרך כלל די בעיון בעמוד הפותח של חוות הדעת המקצועית של המומחה כדי להיווכח כי חלק מכישוריו שבזכותם קיבל את המינוי היא מומחיות בתחום הפיקוח והביצוע בנושאי בנייה – כלומר – המומחה מתחמק מלקבל עבודה הנדסית מכניסה, עבודה מהסוג הנכלל במומחיותו, ובלבד שלא תיבחן אמיתותה של חוות דעתו המקצועית.
לא תמיד יש אפשרות להציב בפני המומחה את האתגר לבצע התיקונים, כי הרי יש ובמשך השנים הרבות שבהן מתגוללת התביעה בבית המשפט, בדרך כלל כמה שנים יותר מדי, הדיירים משנים את מצבם המשפחתי, האישי, עוברים דירה, מוכרים את הנכס, ועוד מכלול מצבים שלא מאפשרים ביצוע התיקונים. אמנם על פי הלכת בית המשפט העליון המוכר דירתו לא מפסיד דבר מתביעתו בגין הליקויים בדירה אשר מכר [ראה ע"א 472/94 זלוצין נ' דיור לעולה, ביהמ"ש העליון, שופט: צבי טל], אך כשיש אפשרות ונכונות להעמיד במבחן אמת – לא נראית לי דרך יותר טובה מלשלוח את המומחה בקריאה ברורה: קדימה, לעבודה!!!
