גם אם פורמלית אין כאן האזנת סתר כהגדרתה בחוק שכן לכאורה ניתן לראות את ההקלטה כמותרת שכן בעל דין הוא צד ל"שיחה" הרי שזה פסול ולא ראוי. זה גם לא יביא תועלת ממשית.
הקלטה לא באמת תעזור.
נניח שיהיה דיון "קטסטרופאלי" – מה תעשו עם ההקלטה?
נניח שתגישו ערעור ותצרפו תמליל של ההקלטה. זה יראה רע. בעל דין שמקליט את המפקח או את ביהמ"ש מצטייר רע מאוד. חוץ מזה ההערות שנאמרות בדיון אינן חלק מפסק הדין וממילא הערעור הוא על פסק הדין. גם אם בהקלטה נשמע מפקח נחרץ או קובע עמדה לכיוון זה או אחר, מביע דיעה או בדומה לכך, משקל הערות אלה אינו מכריע.
יש אולי מקרים קיצוניים בהם ניתן לחשוב על פסילת שופט או מפקח מלדון בתיק. אלה מקרים חריגים ביותר.
לכן מאוד מאוד לא הייתי ממליץ על כיוון כזה.
והערה כללית:
הרבה אנשים שמייצגים עצמם בדיונים משפטיים כולל אצל מפקחים, הם חסרי נסיון בסוג זה של דיונים, והם יוצאים עם תחושה קשה של חוסר צדק וקיפוח.
לא פעם התחושה הזו היא סובייקטיבית בלבד. אין לי כוונה להצדיק או לסנגר על כל מערכת המשפט אבל כדאי לשים דברים בפרופורציה. לא צריך להתרשם מכל הערה של שופט, כולל הערה שנאמרת בכעס או בתוקפנות. מזג שיפוטי הוא דבר חשוב אבל הוא לא חזות הכל.
הדיון לא פעם הולך בכיוון לגמרי לא צפוי, מתדיינים חשים שלא שומעים אותם ושדברים חשובים לדעתם מתקבלים כלא רלבנטיים.
אבל לא פעם זה באמת לא רלבנטי. מי שבוחר לייצג את עצמו כדאי לו שיגיע לדיונים של אחרים, ישב ויקשיב ויתרשם ממקרים אחרים ואז ילמד שצריך להתמקד בעיקר, לקצר, לחדד דברים שלא נכתבו, לא להיכנס לויכוח מיותר ובעיקר לדעת משפטית מה רלבנטי ומה לא.
בהרבה ערעורים שקראתי, מציינים השופטים שבערעור
כי הם סומכים על השופט בערכאת קמה כי הם ביצעו
את עבודתם כראוי, והפרוטוקול משקף נאמנה את
שנאמר או נעשה במהלך הדיונים.
בוודאי הינך יודע, שפעמים רבות מאוד אין הדבר כך,
ואז ההקלטה כן יכולה להוכיח את שקשה או אי אפשר
לעשות, למשל ע"י בקשה לתיקון פקוטוקול.
ניתן לבקש בקשה להקלטת הדיון, ובדרך כלל היא נענית בחיוב.
האם במקרה זה ההקלטה לא תוכל להוכיח את צדקת הטוען
בערעור, ולסתור טענת אמינות הפרוטוקול ?
האם ההקלטה לא יכולה לגרום לדיונים להיות יותר צמודים לתקנות?
לסיום, אני דווקא חושב שרגשות סובייקטיביות כן משקפות
את הנעשה בדיונים ונטיית השופט.
בתודה ובכבוד רב
שלמה
ראשית – בהסכמה – יש דיונים רבים שמוקלטים. לעיתים גם ביוזמת השופט ולא רק לבקשת הצדדים, בעיקר בשלב ההוכחות, כלומר חקירות העדים.
זה מצויין, זה חוסך זמן הקלדה, מייעל את הדיון וכמובן מייצר פרוטוקול אמין (אבל ארוך…). החסרון: זה עולה כסף והצדדים משלמים.
לגבי דיונים שאינם מוקלטים: יש בכל דיון כמעט הקלדה או ניהול רישום של פרוטוקול (ידני).
בדיונים מקדמיים חלק גדול מהדיון מתנהל ללא רישום צמוד של כל מלה ונרשם אח"כ פרוטוקול קצר רק של עיקרי הדברים וההחלטות, בד"כ בהנחיית השופט.
זה בדיוק הזמן לעקוב ולדרוש, במקום, להוסיף משפט או לגרוע. זה לא בושה להזכיר לשופט לרשום הערה כלשהי.
בדיונים ארוכים שמוקלדים, מקבלים הצדדים את הפרוטוקול והם יכולים לאחר מכן לבקש בכתב לתקנו.
זה נכון, ששופטים לא אוהבים שיתערבו להם בניהול הפרוטוקול אבל אחד מתפקידי עוה"ד או בעלי הדין (כשאין הם מיוצגים) הוא לעמוד על הזכות לעיין או לתקן את הפרוטוקול ואם ההערות מהותיות וענייניות זה לרוב אפשרי. זו אחת מאמנויות היצוג המשפטי וסודת המקצוע – להיות מנומס אך נחרץ.
יש שופטים שאצלם הפרוטוקול מתנהל כראוי, הם עוקבים אחרי הקלדנית וכל הזמן ערים לרישום. יש גם שופטים – למשל השופט אצלו עשיתי התמחות לפני כמעט 20 שנה – שמציבים מתמחה מול המסך וגם הוא עוסק בזמן אמיתי או בדיעבד בתיקון הפרוטוקול.
כדאי אגב לדבר לאט בבית משפט, בין כאשר אתה טוען ובין כאשר אתה חוקר או נחקר. הכל כדי להקל על הרישום.
כמו כן חשוב לעשות אבחנה בין דיון ע"פ לא פורמלי שאין לו זכר בפרוטוקול לבין רישום עדות או חקירה.
ולבסוף אני חוזר על מה שאמרתי קודם לכן: צד לא מיוצג הרבה פעמים בטוח שכל מה שהוא אומר הוא חשוב, רלבנטי וראוי לרישום, ואין זה כך.
