תודה
תחושת הצדק (שלי על כל פנים) היא שמי שמבקשים להפעיל מחדש ישאו בעצמם בעלויות אם המעלית תשרת אותם בלבד – כלומר תהיה מעלית מפתח למעשה. אם בעתיד אחרים יבקשו לנצלה יהיו חייבים הם לשלם בדיעבד את חלקם.
לעומת זאת אם כוונתם של המבקשים היא לחדש את הפעלת המעלית לכולם ושכולם ישלמו את העלויות הרי שתחושת הצדק שלי במקרה זה היא, שניתן להפעיל את המעלית מחדש רק אם יש לכך רוב של בעלי הדירות בבית. רוב כזה יכול חייב את הכלל. כלומר במינימום צריך 4 מתוך 6 דבר שסביר שיטרפד את הרעיון.
עד כאן תחושת הצדק.
המצב המשפטי תלוי בעיקר בתוכן ההסכם שהיה בזמנו. בכתב או בע"פ, הוסכם אז להשבית על דעת כולם. רצו כנראה לחסוך עלויות.
צריך לנסות וללמוד מההסכם מה סוכם לגבי העתיד. כלומר מה היתה ההסכמה בשאלת הפעלה מחדש של המעלית.
יתכן למשל – וזו ההנחה שלי – שאם מתחקים אחר ההסכם ורוחו, מגלים שכוונת הצדדים היתה בסה"כ זמנית, השבתה לתקופה בלתי קצובה, ושכל אחד מבעלי הדירות יכול לבקש לבטלה ולהחזיר את המצב לקדמותו. אם זו אכן היתה הכוונה, המפורשת או המשתמעת, אזי די בבעל דירה אחד כדי לחייב את כולם להחזיר המצב לקדמותו.
עמדה זו מתחזקת נוכח העובדה שמדובר ברכוש משותף אשר השבתתו היא החריג (ואז אכן נדרש רוב מוחלט) אבל הפעלתו היא הכלל ואז די בדייר בודד כדי להעיל.
כאן הצדק והמשפט מתנגשים כנראה. והצדק לא קובע כידוע.
