המקרה הקלסי הוא זה: דייר בדירת קרקע בד"כ, מולו גינה בד"כ לא מטופחת במיוחד, לרוב זה בית בו יש תחזוקה בסיסית אם בכלל ואם מישהו מטפח משהו זה דיירים עצמם, כל אחד בחלקת אלוהים הקטנה שלו – ואז הדייר מרצף שביל או שטח כלשהו –
המפתח כאן הוא "כוונת השתלטות – כן או לא" –
אם ברור שהדייר מנסה לנכס לעצמו בשיטת הסלמי רכוש משותף – זה אסור בתכלית האיסור. זה בדיוק כמו כל השתלטות על חדר משותף, גג וכד´. יש למהר ולדרוש סילוק יד והריסה, כי אם משתהים זה עלול להתפרש כהסכמה.
אם לעומת זאת זה לטובת הכלל, בגדר טיפוח (כמו לנטוע עץ או צמחיה) ואין כוונת השתלטות – נניח שביל גישה דקורטיבי שיכול לשרת לא רק את אותו דייר אלא את כולם – זה בגדר הסביר והמותר.
כאן יש מצב קצת הפוך. הריצוף היה עובדה קיימת. מישהו הביא זאת – כנראה ללא השתהות – בפני המפקחת והיא הורתה לסלק את הריצוף. עד כאן הכל ברור.
יתכן שבתוך ההחלטה יש לה איזה אמירה לפיה אולי ניתן להכשיר את הריצוף אם כולם יסכימו? אם היא רק כתבה לקיים דיון באסיפה הייתי מיד מפנה שאלה באיזה רוב? האם אסיפה שזה יהיו רק מיעוט מהדיירים (אסיפה נדחית) יספיק על חודו של קול להכשיר את השרץ. מאוד בעייתי וצריך כמובן לקרוא את ההחלטה ואולי לדרוש להבהיר אותה. אני הייתי רוצה להבין את ההחלטה כאילו היא נתנה דרך להכשיר את הריצוף רק בהסכמה כללית.
