סדר פסח כהילכתו

חג הפסח הוא הראשון בשורת החגים של העם היהודי, ובמידה רבה הוא החשוב שבהם. החג הזה מהווה אבן-יסוד בעיצוב הזהות היהודית ובהשרשת השייכות לעם- ישראל, לעברו ולערכיו הנצחיים. חג הפסח מספר, למעשה, את סיפור לידתו והתהוותו של העם היהודי. מעם של עבדים, נבחר העם היהודי על-ידי הקדוש-ברוך-הוא להיות עם-סגולה, כדי לתת לו את התורה ולהעביר באמצעותו את האמונה בא-ל אחד לכל האנושות. החג הזה מכיל את כל המרכיבים של ההווייה היהודית: גלות, סבל, אמונה, ניסים, חירות, גאולה, מתן תורה. מרכיבים אלה משולבים זה בזה לאורך כל ההיסטוריה היהודית, ובחג הפסח הם באים לידי ביטוי חזק ומוחשי.

ניקיון בימים שלפני חג הפסח מנקים את הבית היטב מכל דברי החמץ שבו. במיוחד יש להקפיד בבדיקת המקומות שבהם סיכויי הימצאותו של החמץ גבוהים, כמו במטבח, בפינת האוכל, בחדר הילדים ובמקומות נוספים שבהם עשוי להימצא חמץ. יש לזכור גם את החנות, המחסן, המכונית ושאר האתרים שבבעלותנו. זהירות: חמץ! חמץ בפסח אסור לא רק באכילה אלא גם אסור להשהותו בבית.

חמץ פירושו: כל מוצר המכיל אחד מחמשת מיני הדגן (חיטה, שעורה, קוואקר ועוד), בכל צורה שהיא (מוצק או נוזל), ושלא היה נתון בהשגחה מתמדת לבל יחמיץ. למעשה – לחם, עוגות, עוגיות, אטריות, פתיתים, חטיפים, סוגים אחדים של מזון תינוקות, בירה, ויסקי ומשקאות חריפים שונים ועוד – כל אלה הם חמץ ואין ליהודי להחזיקם ברשותו בפסח.

כלים כלי אוכל ובישול שהיו בשימוש במשך השנה, בלעו מהחמץ שהיה בתוכם. בכלים אלה אסור להשתמש בפסח. רצוי להשתמש במערכת כלים מיוחדת לפסח, שבה אין משתמשים במשך השנה. אם אין הדבר אפשרי – יש להכשיר את הכלים לקראת הפסח. את שאר כלי החמץ יש לאכסן בארון סגור ולמכור את החמץ שבהם ב'מכירת חמץ'. גם את המטבח יש להכשיר לקראת הפסח. אי-אפשר להשתמש בשיש ובכיורים של החמץ לפסח, אלא לאחר תהליכי הכשרה, כיסוי וכו'. את התנור והכיריים יש להכשיר, ומשום הקושי הכרוך בכך מעדיפים רבים להחזיק כיריים מיוחדים לפסח. בכל אלה יש להיוועץ ברב וללמוד את הפרטים הרבים.

מכירת חמץ את מוצרי החמץ שאין מבערים באש, וכך גם את כלי החמץ, יש לרכז בפינה צדדית בבית, בתוך מקום סגור ונעול שעליו יצויין בשלט קטן: 'חמץ'. את החמץ הזה יש למכור לגוי, שכן על חמץ שאינו שלנו איננו עוברים איסור. חשוב לדעת, שחמץ שלא נמכר לגוי ועבר עליו הפסח – אסור בהנאה גם לאחר הפסח! איך מוכרים חמץ? ניגשים לאחד הרבנים שבאזור, או לבית חב"ד הסמוך, ושם מבצעים מעשה קניין של החמץ (רק למשך ימי הפסח, כמובן) לגוי מסויים, עימו עומד הרב בקשר.

את המכירה הזו יש לערוך עד ליל בדיקת חמץ, שכן מיד בבוקר ערב פסח עורך הרב את המכירה לגוי. לאלה שאין באפשרותם לגשת אל הרב למכור את החמץ, אנו מאפשרים להעביר הרשאה למכירת החמץ לרב באמצעות האינטרנט (פעיל עד ערב פסח).

בדיקת-חמץ בי"ג בניסן, בערב בודקים את החמץ. (כאשר ערב פסח חל בשבת, כמו בשנה תשס"ה ותשס"ח בודקים את החמץ ביום חמישי י"ב בניסן בערב). עורכים את הבדיקה מיד עם רדת הערב (צאת הכוכבים). הבית כבר נקי ומוכן לפסח ועכשיו לא נותר אלא לערוך בדיקה אחרונה בפינות ובחורים, כדי לוודא שלא נשאר בכל-זאת איזה פירור חמץ. לפני הבדיקה מברכים: ברוך אתה א-דני א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. סדר הבדיקה: אבי המשפחה נוטל נר (רצוי משעווה), שקית, ונוצה. באמצעות הנר הוא מאיר בפינות ובחורים, ואת הפירורים שהוא מוצא – יכניס בעזרת הנוצה לתוך השקית.

נוהגים (על-פי הקבלה) לפזר בבית לפני הבדיקה עשרה פתיתים של חמץ (קשה) עטופים בנייר, ובעת הבדיקה 'מוצאים' אותם.

אחרי הבדיקה אומרים נוסח מיוחד של 'ביטול חמץ' (בתרגום לעברית): כל חמץ ושאור המצוי ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו ושאיני יודע עליו – יתבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ.

מהו סדר? מצוות ליל פסח נקראים 'סדר', משום שהם ערוכים בצורה מסודרת ומפורטת. מבנה ה'סדר' משלב את מצוות הפסח, עקרונות חינוכיים חשובים וסודות קבליים. לכן חשוב לקיימו כהלכתו, לכל פרטיו. רבי שלום-דובער מליובאוויטש (האדמו"ר החמישי של חב"ד) אמר פעם לבנו: "יוסף יצחק! במשך הסדר צריך לרצות להיות בן-אדם – וה' יעזור. בפרט בשעת פתיחת הדלת. אל תבקש גשמיות, בקש רוחניות".

מצות נוהגים להשתמש לליל הסדר במצה שמורה עבודת-יד. מצה שמורה היא מצה, שהחל משעת הבשלת החיטה נשמרו החיטים והקמח בהקפדה רבה מפני רטיבות. ייחודה של מצה עבודת-יד בכך, שהיא נעשית מתוך כוונה לשם מצווה, ושמצות כאלה אכלו אבותינו בצאתם ממצרים. יש מצות שמורות שנעשו במכונות והן כשרות לפסח, אבל למצוות מצה בליל הסדר נוהגים להשתמש במצות שנאפו ביד. בליל הסדר אוכלים מצה (לפחות) שלוש פעמים: פעם אחת – בתחילת הסעודה, אחרי ברכת 'המוציא' ו'על אכילת מצה'. פעם שנייה – בעת אכילת ה'כורך', שהוא 'כריך' של מצה שבתוכו מרור. פעם שלישית – 'אפיקומן'. הכמות המינימלית שיש לאכול בכל פעם היא 'כזית' – 27 גרם, כמחצית מצה 'עגולה' (לדעות אחרות: 11 גרם, כרבע מצה 'עגולה').

יש להשתדל שמשך אכילת ה'כזית' יהיה קצר ככל האפשר (המהדרין נוהגים לאכול שני 'כזיתים' של מצה בפעם הראשונה וכן בפעם האחרונה).

הסבה כדי להדגיש ש"הלילה הזה בני-חורין", שותים את ארבע הכוסות ואוכלים את מצת המצווה ב'הסבה', שהיא צורת ישיבה של מלכים. נשים אינן נוהגות להסב. מסבים לצד שמאל (מציבים בצד שמאל כיסא ועליו כר, ונשענים עליו). קערה ה'קערה' היא בעצם שלוש המצות המכוסות במפה (גם בין המצות יש להפריד במפיות). על קערת ה'סדר' מציבים את ששה דברים, בצורה דלהלן:

זרוע ביצה מרור חרוסת כרפס מרור זרוע – גרגרת של עוף עם מעט בשר עליה, צלויה באש. היא זכר ל'קרבן-פסח' שהיו מקריבים בזמן בית-המקדש. אין אוכלים את ה'זרוע'. יש להכין את ה'זרוע' מערב החג.

ביצה – קשה, בקליפתה. זכר ל'קרבן-חגיגה' שהיו מקריבים בזמן בית- המקדש. אוכלים אותה לאחרי 'כורך' בתחילת הסעודה.

מרור – עלי חסה ושורש 'חזרת' ('חריין'). המרור נועד להזכיר לנו את מרירות חייהם של אבותינו במצרים ואוכלים אותו במהלך הסדר. כמות המרור המינימלית שיש לאכול היא 'כזית' – 19 גרם. אולם אם אוכלים קלח (שהוא דחוס יותר), דרוש להוסיף עוד 2 גרם, וכן עבור מה שנשאר בין השיניים.

חרוסת – רסק תפוחי-עץ, אגסים ואגוזים טחונים, מתובלים ביין. החרוסת מזכירה את הטיט שבו עבדו אבותינו בפרך. טובלים בה את המרור.

כרפס – עיקרו – מין ירק. אפשר להשתמש בתפוח-אדמה מבושל או בפרוסת בצל. הספרדים נוהגים להשתמש בסלרי עלים. הוא נאכל בתחילת הסדר (פחות מ'כזית'), טבול במי-מלח, כדי להתמיה את הילדים.

חזרת – כנ"ל במרור. את ה'חזרת' אוכלים ב'כורך', דהיינו בתוך המצה, זכר למנהגו של הלל הזקן שהיה כורך את המצה והמרור יחדיו.

'הגדה' השם 'הגדה' לקוח מהציווי "והגדת לבנך". באמצעות ההגדה אנו מספרים לילדינו את סיפור יציאת מצרים, וחשוב להתאים את ההסברים לרמת הילדים. לאחר קושיותיהם של הילדים, מתחילות התשובות.

העיקרון הוא: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – כלומר, מספרים תחילה על התקופה המרה והעלובה של העם היהודי, וממנה מגיעים לניסים ולגאולה. יש בהגדה שתי גירסאות בולטות של סיפור יציאת-מצרים. הראשון הוא הקטע "עבדים היינו", והשני – זה הפותח ב"מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו". במבט מעמיק יותר, יש כאן צורות שונות של תשובות לארבעת הבנים. לאחר הקטע הנצחי "והיא שעמדה" בא פרק מדרשי גדול, שמרחיב ומפרש את הסיפור המתומצת של יציאת-מצרים המוכר לנו מהתורה. פרק זה מסתיים בהסבר לאכילת הפסח, המצה והמרור, בשיר הלל לבורא-העולם ובתקוות הגאולה – "לשנה הבאה בירושלים". זהו המבנה הבסיסי של ההגדה, אך כבר אמרו, שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

ארבע כוסות מצווה על כל אחד ואחת, גדולים וקטנים, לשתות בליל הסדר ארבע כוסות של יין או של מיץ-ענבים טבעי. את ארבע הכוסות שותים כנגד ארבע לשונות הגאולה שמוזכרות בתורה בתיאור הבטחת הגאולה ממצרים על-ידי הקב"ה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ולקחתי אתכם לי לעם". שיעור כל כוס – 86 סמ"ק, ויש לשתות לפחות את רוב השיעור (44 סמ"ק).

גם בעת שתיית ארבע הכוסות יש להסב קמעה לצד שמאל. שופכים יין באמירת עשר המכות וכו', נהוג לשפוך מעט מן הכוס לתוך כלי שבור. למנהג זה יש סיבות על-פי הקבלה, אך יש בו גם משמעויות סמליות. אחת מהן – כיוון שהקב"ה הבטיחנו: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", אנו 'מוציאים' מהכוס את ה'מחלה' כשאנו מזכירים את המכות. הסבר אחר מביא רבי יצחק אברבנאל: על-ידי שפיכת היין אנו מעידים, שאין שמחתנו שלימה, שכן הישועה הוכרחה לבוא על-ידי הטלת עונש על בני-אדם אחרים. העונש אמנם הגיע להם בדין, אבל התורה אמרה: "בנפול אוייבך – אל תשמח".

אליהו הנביא כשאומרים "שפוך חמתך" נוהגים לפתוח את דלת הבית. הטעם הפשוט לפתיחת הדלת הוא "כדי לזכור שהוא ליל שימורים ואין מתייראין משום דבר. ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך הקב"ה את חמתו על הגויים". על-פי ה'קבלה', זו שעת פתיחת הדלתות למעלה. הקשר לאליהו הנביא – אמירת "שפוך חמתך" היא השלב שבו עוברים מסיפור יציאת מצרים לציפיית הגאולה השלימה, וזה מקומו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה.

אפיקומן אכילת האפיקומן היא זכר לקרבן הפסח שהיו ישראל אוכלים בזמן שהיה בית- המקדש קיים. ומכיוון שאחרי קרבן הפסח לא היו אוכלים דבר נוסף (כדי לחבב אותו שיישאר טעמו בפה), לכן גם אחרי האפיקומן אין אוכלים דבר. לשורש המילה 'אפיקומן' ניתנו פירושים שונים והרווח שבהם הוא מלשון 'אפיקו מן' שמשמעו בארמית: הוציאו את הממתקים. כלומר להוציא את ה'אפיקומן' ממקום מסתורו.

יש לאכול מן האפיקומן 'כזית' אחד לפחות, והמהדרים אוכלים שני 'כזיתים'. האחד – זכר לקרבן הפסח, והשני – זכר למצה שהיו אוכלים עם הקרבן בזמן בית- המקדש. יש לסיים את אכילת האפיקומן לא יאוחר מחצות הלילה. הזמן במרכז הארץ בשנת תשס"ו: 12:39 בלילה. סעודת ליל חג פסח אינה סעודה כבכל שבת וחג. בלילה זה קיים 'סדר' שלם, ערוך ומסודר הנמשך כמה שעות וכלל פעילויות שונות ואמירת ה'הגדה'. במחזור ויטרי המפורסם (סימן ס"ה) פורטו סימני ליל הסדר כפי "סדרך ערוך שסידר ר' שלמה יצחקי זצ"ל" (רש"י). סימנים אלה מהווים מעין שמות הפרקים של מהלך ה'סדר'. לאחר סידור הקערה, לפני עריכת הקידוש, נוהגים לומר, ברצף, את סימני הסדר, כדלהלן: "סימן סדר של פסח – קדש. ורחץ. כרפס. יחץ. מגיד. רחצה. מוציא. מצה. מרור. כורך. שןלחן עורך. צפון. ברך. הלל. נרצה". לאחר מכן ניגשים לעריכת הסדר על-פי הסימנים שאמרנו. נהוג לשוב ולהזכיר את הסימן הרלוונטי, בכל שלב בתהליך ה'סדר'.

להלן פירוט קצר של כל אחד מסימני ה'סדר':

קדש קדוש על היין

ורחץ נטילת ידים ללא ברכה – לצורך אכילת הכרפס לאחר הטבלתו במי-מלח. נטילת הידיים נדרשת מאחר והבא לאכול דבר שטיבולו במשקה חייב בנטילת ידיים תחילה (כמו לפני אכילת לחם), אך מפאת ספק ברכה אין מברכים על נטילת הידיים.

כרפס אכילת ירק לאחר הטבלתו במי מלח

יחץ פריסה המצה האמצעית לשנים והטמנת האפיקומן

מגיד אמירת ההגדה; סיפור יציאת מצרים

רחצה נטילת ידים עם ברכה – לפני אכילת המצה מוציא ברכת "המוציא" על המצה

מצה ברכה מיוחדת על המצה "על אכילת מצה" ואכילתה

מרור אכילת המרור

כורך אכילת המצה והמרור כשהם כרוכים יחד

שלחן עורך סעודת החג

צפון אכילת האפיקומן ברך ברכת המזון

הלל אמירת פרקי ההלל

נרצה העושה כסדר הזה, מרוצה לשמים