איך אנחנו יודעים מתי אפשר לזרוק משהו? וכשהחלטנו לעשות את זה – לאן זורקים? האם יש פתרון אחר מלבד זריקה של המון דברים אל הפח הקרוב? בכתבה הזו ננסה לענות על השאלות האלו ולפתוח אפשרויות שאולי לא כולם מודעים אליהן.
מדי פעם עולה לערוץ 8 איזה סרט תיעודי על אנשים שאוגרים ואוגרים במהלך חייהם בביתם המון דברים, עד כדי כך שאי אפשר לזוז בחופשיות ברבי הבית שלהם. מתוארים שם אנשים אשר זוהי ממש הפרעה נפשית אצלם והם לא מצליחים להיפטר מכלום, פשוט מכלום. התוצאה היא שכעבור 20-30 שנה יש שכבה של עוד 20-30 סנטימטר מעל הרצפה שלהם, פשוט ערימות על ערימות של כל מיני.
בדרך כלל הסרטים האלו מהממים אותנו, לרוב מעוררים בנו בחילה ואי נוחות, ובמקרים קיצוניים גורמים לנו לקום מהכורסא ולזרוק איזה מעיל ישן או שניים.
כמובן, רובנו לא לוקים במחלת האגירה ברמה כזו שצוות ההפקה של סרטים תיעודיים תתדפק על דלתנו ותבקש את רשותנו לצלם. ועדיין, גם אנחנו הרבה פעמים, מבלי לשים לב, אוגרים בבתינו ערימות לא מבוטלות של דברים שפשוט אין לנו צורך בהם יותר.
איך אנחנו יודעים מתי אפשר לזרוק משהו? וכשהחלטנו לעשות את זה – לאן זורקים? האם יש פתרון אחר מלבד זריקה של המון דברים אל הפח הקרוב? בכתבה הזו ננסה לענות על השאלות האלו ולפתוח אפשרויות שאולי לא כולם מודעים אליהן.
אז איך יודעים מתי אפשר להגיד שלום למשהו?
לפני חמש שנים בפרץ של בריאות והבטחות לעצמנו קנינו הליכון. בשבועיים הראשונים הלכנו כל ערב מול החדשות, בשבועיים שאחרי יום כן יום לא. אחרי חודשיים כבר הלכנו פעם בשבוע, אחר כך פעם בחודש. אחרי שנה הוא הפך למתלה לבגדים במשך שנה וחצי ועכשיו כבר כמעט שנתיים וחצי שהוא בעיקר מוקד להיתקלויות ונפילות של הילדים (שלא נדבר על המקום שהוא תופס!).
את הסרוויס שקיבלנו מדודה תחיה לחתונה לפני שמונה שנים מעולם לא פתחנו. כשקיבלנו אותו חשבנו שהוא יהיה אחלה סט כאש נארח בחגים את המשפחה המורחבת, אלא ששבועיים אחר כך היה מבצע מטורף באחת הרשתות על סט שמצא חן בעינינו פי עשר, ומאז הסרוויס של דודה תחיה מאופסן בארון הפינתי במטבח בעיקר בשל רגשות אשמה.
שתי הדוגמאות האלו, ועוד עשרות (או מאות?) הן דוגמאות לפריטים אשר אנחנו לא צריכים. פשוט לא צריכים. אם לא השתמשנו בהם בשלוש (ארבע, חמש, עשר…) שנים האחרונות – הסיכוי שנשתמש בהם בעתיד הוא קטן מאוד, ולא בטוח בכלל שהוא מצדיק את המקום שהם תופסים (והאבק שהם צוברים).
נקודות התורפה שלנו
אם עושים איזו סקירה לרוחב בכמה וכמה בתים, אפשר לראות שיש דברים עיקריים שאנחנו נוטים לאגור. אז הנה כמה דוגמאות (מתוך רשימה ארוכה יותר) לדברים שפשוט קשה לנו להגיד להם שלום – ספרים שקראנו (במקרה הטוב) ואנחנו יודעים שלא נקרא שוב, בגדים שכבר איננו משתמשים בהם (כן, הבגד של גיל 20 שבגיל 58 אנחנו מחזיקים בארון כהשראה וחושבים שעוד נצליח להיכנס אליו), נעליים ישנות שפעם נראו לנו מאוד מגניבות והיום אנחנו כבר לא נועלים (אבל משאירים בארון כדי… לא להיות לא מגניבים?), מכשירים למיניהם (ההליכון ואחיו החשמליים), כלים (מדודה תחיה, סבתא יפה וכו'…) וכמובן – איך לא – ניירת, ניירת, ניירת!
האם יש פתרון אחר מלבד זריקה לפח?
בטח! יש פתרון אחר מלבד זריקה לפח, והוא אפילו רצוי מאוד. לא חסרים מקומות בארץ בהם ישמחו לקבל את הבגדים הישנים, הנעליים, הספרים ועוד. פשוט לתרום. המקומות רבים וכל אחד הולך לאן שנטיית הלב שלו לוקחת אותו – עמותות, מקלטים, בתי מחסה – יש המון מקומות שרק מחכים לתרומות, חלקם אפילו דואגים שיגיע מישהו לאסוף את הדברים מכם ואתם לא צריכים אפיל ולהוביל אותם אליהם.
הבגדים והספרים והכלים הישנים שלכם יכולים להיות הבגד לחג או הספרים להעשרה ולמידה או הכלים להאכלת ילדים ומשפחות נזקקות בכל רחבי הארץ. גם ארגנתם את הבית ופיניתם לעצמכם מקום ואוויר לנשימה, וגם תרמתם למי שצריך.
ואם כבר זורקים
ואם כבר זורקים… דברים כמו נגיד ניירת שנה שכבר לא צריך לשמור, כל מיני שקיות וכלי פלסטיק ישנים שכבר לא יוכלו לשמש אף אחד – כדאי לקחת עוד כמה דקות ולזרוק בחוכמה. לזרוק בחכמה? כן – לזרוק בחכמה ומתוך התחשבות בכדור הארץ שלנו. קחו לכם עוד כמה דקות ותפרידו את הדברים שאתם עומדים לזרוק לפי סוגים ותזרקו למיכלי מחזור ולפחים המתאימים.
עושים סדר בבלגן, תורמים, ממחזרים – כולם יוצאים מרוצים והבית יותר מסודר.
