נקודה נוספת ברשותך עו"ד שחל, לפני זמן קצר שאלנו אותך אם ניתו למסור למפקח אסמכתאות שעל גביהן רשמנו הערות חיוניות ביותר שבלעדיהן קשה להבין מדוע העברנו אסמכתא זאת ולא היתכוונו רק לסימון מישפטים חשובים במרקר, קיבלנו התייחסות רק לגבי סימון במרקר וזאת לא היתה שאלתינו. ובכן, האם נוכל לקבל תשובה גם לסוגיה זו? תודה תודה מקרב לב .
השלבים הבאים:
1)
התובע – הגשת כתב תביעה
2)
הנתבע – הגשת כתב הגנה
3)
התובע – הגשת כתב תשובה (לכתב ההגנה)
3)
קדם משפט – הליך מקדמי בו בודקים אם יש מקום לפשרה
והאם אפשר לחסוך הליך ארוך ויקר.
אם מושגת פשרה, היא מקבלת תוקף של פסק דין,
אותו ניתן לאכוף בהליך של הוצאה לפועל, לכן, בהליך
הפשרה, יש לדאוג לכך שההסכם יהיה ניתן לאכיפה בהוצאה
לפועל ללא בקשות הבהרה מיותרות שמאריכות את זמן
ביצוע פסק הדין, למשל, הטלת סנקציות על הנתבע אם לא
עמד בהסכם הפשרה תוך פרק זמן קצוב.
4)
אם אין פשרה, ניגשים להליך המשפטי, מוגשים תצהירי עדות ראשיים.
המפקחים מדלגים על שלב זה וניגשים ישירות לשלב הראיות.
5)
שלב דיוני הראיות:
התובעים מוסרים עדות – כאן את תגידי כל מה שאת חושבת
לנכון, כל מה שתגידי ירשם בפרוטוקול, חשוב שהעו"ד שלך
יכין אותך לשלב זה כולל שלב החקירה הנגדית של העו"ד של
הצד השני, ואחר כך, תינתן לך האפשרות לחקירה חוזרת של
העו"ד שלך, למקרה שיש צורך להבהיר משהו.
בשלב זה את מוסרת את הראיות, ללא מרקרים והערות,
כי את ההערות את אומרת בשלב העדות הראשית, אותה
את תומכת בראיות שאת מוסרת.
הערה שלי – הכל קשקוש – המפקחים בדרך כלל לא מתייחסים
לכל העניין הזה ברצינות, וקובעים את פסק הדין על סמך התרשמותם מהאישיות וכל מיני דברים אחרים כמו מי העו"ד
בתיק, כמה לא נעים להם לפסוק סכום רב לרעת נתבע
שיש לו עורך דין מפורסם וכל מיני כאלו שאין בינם לבין הצדק
שום קשר ממשי.
באופן עקרוני, בשלבים אלו אנשים משקרים חופשי
מתחמקים, מקשקשים, כי הכל שטויות. צדק לא תמצאי אצל המפקחים, הם יטרחו להתאמץ רק בתיקים מעניינים ומגניבים.
עוד נזילה, עוד אחד שלא משלם וועד בית, לא משנה להם כל
כך מי-מה-מו, יאללה, סרט נע של פסקי דין בזיוניים.
נמשיך – עקרונית, הצדדים אמורים להחקר על תצהירי העדות
הראשיים שלהם, אבל אם אין כאלו, כל אחד מושך את הדיון לאן שהוא רוצה.
לאחר מתן העדות שלך (ראשית, נגדית וחוזרת), זהו זה,
לא יינתן לך זכות הדיבור יותר (תאורטית, זכרי שהמפקחים
לא כבולים לדיני ראיות וסדרי דין ועושים מה שמתחשק להם.
הם גם יכולים לפסול לך ראיות חוקיות לחלוטין, בניגוד מוחלט לחוק, ונכון ששמורה לך זכות הערעור, רק שהיא עולה מאות ואלפי שקלים. כמו שאמרתי, השר פרידמן מנסה לעשות סדר,
על לשכות המפקחים הוא מדלג, אבל הוא מתחיל למעלה.
הלאה – לאחר תהליך העדויות, מגיע שלב הסיכומים,
שיכול להיות בעל פה או בכתב.
ואז מגיע פסק הדין, שבדרך כלל יגרום לך להבין שחבל
שלא לקחת את החוק לידיים, כי לפעמים עדיף ךהיות נתבע
כי נטל ההוכחה על התובע.
לסיכום:
צריך להיות לך זמן להגיד כל מה שעל ליבך, זה נקרא
לתת לאזרח את "יומו בבית המשפט".
לדברייך את מצרפת את הראיות כסימוכין, כלומר את כל
הדפים שאת רוצה להגיש, כאשר את ההערות שרצית לכתוב,
את אמורה להגיד בעל פה לפרוטוקול.
אני מציע – תגישי את הראיות עם הערות (לא מוגזם, ממש קל)
וכן עם מרקרים, כי המפקח לא יתאמץ שניה בשבילך לקרוא
את כל הראיות והפרוטוקולים כדי לדעת מה ומתי ואיפה ולמה.
כמו שאמרתי, הם פוסקים בכלל לפני ששמעו את הראיות,
או ברגע שגמרו להתרשם מהתיק.
כל השאר, שטויות.
בהצלחה
מכל מקום זה מעלה לי רעיון – ביום ג´ הקרוב אני מופיע בתכנית המקצוענים 10 בערוץ 10 בתשע בבוקר, אין לי כרגע עוד על מה לדבר אז יתכן שאדבר בענין זה כלומר איך מופיעים בפני ערכאה שיפוטית, מה השלבים וכו´.
לעניינך:
זכות הדיבור והיקפה של זכות זה נקבעת יותר לפי מיזגו של השופט או המפקח מאשר לפי חוקים או כללים פורמליים.
יומו של אדם בבית משפט יכול להיות אצל שופטים מסויימים – קצר מאוד.
ככל שהלחץ גדול יותר, העומס של התיקים באותו יום רב יותר, מיזגו של השופט נוח פחות – פחות יתאפשר לומר דברים. לכן ניתן להגיש בקשות בכתב לפני דיון ואחריו.
בכתב בא לעיתים במקום הבע"פ (למרות שאין זה תחליף וכן לא תמיד גם קוראים את מה שאתה כותב..)
לגבי מפקחים – נורא תלוי לפני מי מופיעים. קחי לדוגמא את המפקח בפתח תקווה. אדם טוב, קשוב, נוח ורגוע – הוא ישמע צדדים בחפץ לב, גם כשהם לא מדברים לענין ואף באריכות.
אגב – לא תמיד זה אומר שהוא דווקא מסכים עם הדברים וההחלטה תהיה על בסיס העובדות והדין, אבל ההרגשה היא שניתן לך יומך בבימה"ש וזה חשוב.
לא אתן כמובן דוגמאות אחרות, הפוכות, אבל יש כאלה והרבה. יותר מדי.
גם בבתי המשפט זה כך – לעיתים ככל ששופט "גדול" יותר (כלומד מלומד ובקי יותר) דווקא תהיה לו נכונות לשמוע יותר וגם ההיפך הוא נכון.
כל עו"ד יספר לך למשל שאהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר ואחד השופטים הגדולים בעולם המשפט ולא רק בישראל, היה תמיד יושב ומקשיב בסבלנות לכל טיעון ולכל טוען.
כאשר אתה מיוצג ע"י עו"ד לא תמיד ניתנת גם לך זכות לומר דברים. לעיתים טוב שכך. ראיתי בימי חיי לקוחות שהורסים לעצמם בעקבות הוספת דברים שנראו להם נורא חשובים ולמעשה פעלו פעולה הפוכה.
אני הופעתי בפניה, לא הייתה לי ברירה, הצד השני שלח אותי
לבית משפט וסירב לתקן.
אין צודק ממני בכל העולם, זכיתי בדין, ועם זאת אני אומר לכם, היה הליך בזיוני לחלוטין.
השופט אדמונד לוי מהעליון הוא אישיות עליונה בכל מובן אפשרי.
קשוב, נוח, איש משפט מעולה והכי חשוב, בן אדם.
שופט טוב הינו שופט שנותן לך את ההרגשה (גם אם פסק נגדך) שגם אם הפסדת, פסק נגדך איש הגון, ישר, ללא משוא פנים, שהבין את העניין לעומקו, בחן אותו, ונתן לך את יומך בבית המשפט. כזה הוא אדמונד לוי.
תחושתי לאחר ההליך אצל המפקחת מתל אביב
היו שלא קיבלתי אפילו עשירית ממה שתארתי הרגע.
קיבלתי צעקות, סתימת פיות, פסילת ראיות, חוסר איזון
מוחלט בשמיעת עדים, השתקת עדים, חריגה מסדרי דין,
לאורך כל ההליך. ואני עוד זה שצודק!!!
פסק דין אנמי, בזיוני שלא מתאר רבע ממה שהוא צריך להכיל,
וזאת על סמך קריאת הרבה פסקי דין של אותה מפקחת.
דין צדק לא נעשה שם. כל מה שכתבתי לשואלת היה על סמך
מה שארע באותו הליך בזיוני.
אני מוכן לתת לכל מי שרוצה לקרוא את פסק הדין, והראיות.
אפילו העורך דין שלי לא ידע והבין.
דבריו "היא כזאת, לא יודע למה".
אפילו העו"ד של הצד השני זרק עליה כינויים לא מחמיאים.
מאוד ממליץ לקרוא את הספר "העליונים" של נעמי לוויצקי.
השופט אהרון ברק מציין שלשופט צריך שיהיה "מזג שיפוטי".
זה חסר להרבה שופטים בישראל.
