"כאשר אין קשר פיזי כלשהו בין רכוש משותף מסויים לבין דייר/ים כלשהם אין הם חייבים לשאת בתחזוקת אותו רכוש – כך למשל נקבע בפסיקה שכאשר מעלית משרתת אגף או כניסה מסויימת בעוד בכניסה השניה אין מעלית – אין הדירות בכניסה השניה צריכות להשתתף בהוצאות המעלית בה אינה משתמשים שכן הם אינם משתמשים לא מפני שכך החליט אלא מפני שהיא אינה מובילה לדירתם כלל."
האם דייר שאינו יכול (להבדיל מדייר שאינו רוצה) להשתמש במעלית חייב לשלם בגין אחזקתה?
שאלה זו עלתה בתיק עא 85 / 294 פנחס וחיה מרקוס נ´ נציגות הבית המשותף. המחלוקת בין הצדדים היתה, האם המערערים חייבים לשאת בהוצאות החזקתה של מעלית שפועלת באגף המרכזי של הבית, ומשרתת את דירותיהם של ששת הדיירים האחרים בבנין ולא את המערערים אשר פיזית אינם יכולים להשתמש בה שכן הם בכלל גרים באגף אחר של הבית.
בעניין ההוצאות המשותפות (דמי ועד) בהם חייב דייר בבית משותף קובע החוק חובת תשלום שמתייחסת לתחזוקת הרכוש המשותף והוא מוגדר כרכוש המיועד לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם.
בית המשפט קובע שיש לפרש הגדרה זו מתוך זיקה ברורה למצב הפיזי של הבניין. כלמור במקום שמתקנים מסויימים אינם יכולים לשמש את כלל בעלי הדירות בבנין הם אינם יכולים להימנות על הרכוש שמשותף גם לבעלי דירות שאינם יכולים להשתמש במתקן.
בית המשפט מביא דוגמא: בחלקה מסוימת בנו שני מבנים, האחד בן חמש קומות, שלפי תקנות הבניה חובה להתקין בו מעלית והאחר בן שתי קומות. שני בניינים אלה נפרדים זה מזה מבחינה פיזית, אבל לפי הדין, ניתן לרשום אותם כבית משותף אחד. לא יהיה נכון לחייב את בעלי הדירות בבנין נמוך הקומות, בהוצאות החזקתה של המעלית בבנין רב הקומות.
באמירה זו ניתן למצוא יסוד לדעה שיש להבחין בין בעלי דירות שיכולים, באופן פיזי, להשתמש במתקן משותף ובוחרים שלא לעשות כן, ובין בעלי דירות שאינם יכולים כלל, בשל המבנה הפיזי של הבנין, להשתמש במתקן האמור. ביהמ"ש קובע ולעניות דעתי בצדק רב, שראוי שהוצאות ההחזקה של רכוש משותף יוטלו וישולמו על פי ההבחנה של האפשרות הפיזית להשתמש באותו חלק של הרכוש המשותף, שבשל השימוש בו כרוכה ההוצאה. היכן ששימוש זה כלל אינו אפשרי, או כלל אינו נחוץ, אין מקום להטיל חיוב על בעל דירה בשל שימוש כזה.
