ט"ו בשבט – ראש השנה לאילן

עיקרו של ט"ו בשבט הוא סיום שנת המעשר לפירות העץ, מכיוון שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ועכשיו מתחילה צמיחת הפרי. כמו-כן אין מעשרים מפירות שחנטו קודם יום זה על אלו שחנטו לאחר-מכן. עם זאת, מכיוון ש'ארבעת ראשי שנים' (א' בניסן, א' באלול, א' בתשרי וט"ו בשבט) מופיעים במשנה יחד, הוכיחו הגאונים שיום זה יש בו גם משום לקח רוחני לאדם, ובפרט שחז"ל דימו את האדם לאילן על יסוד הפסוק (דברים כ,יט) "כי האדם עץ השדה". לכן ביום זה על האדם להתעורר לעבודת הבורא מתוך תענוג וחיות מחודשים (עניין הצמיחה), כפירות האילן, שעניינם אינו להיות מזון הכרחי לקיום האדם, אלא "להחיות בהן נפש כל חי". נהגו אפילו בחו"ל להרבות ביום זה באכילת מיני פירות האילן, ובפרט פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל ונוהגים לאכול גם חרובים, שיש להם שייכות מיוחדת לניסים, כסיפור הגמרא על רבי חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ובהמשך לזה מסופר על כמה וכמה ניסים שאירעו לו, בהיותו 'מלומד בניסים' (כמובן יש לבדוק את כשרותם, לעניין רכיבים, חרקים, עורלה ומעשרות, ולנהוג בדיני ברכותיהם כדין, לרבות ברכת 'שהחיינו'). יש נוהגים לומר ליקוטים מתנ"ך וזוהר כו' (נדפסו לראשונה בספר 'פרי עץ הדר', ויניציאה, תפ"ח. וכמה פעמים לאחרי זה, וכמובן גם בדורנו). – ועל זה כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לא ראיתי במדינותינו נוהגים כן" (לקוטי-שיחות כרך לא עמ' 235). לפיכך אין הדבר נהוג בחסידות חב"ד, אך כל קהילה נוהגת כפי המקובל בה לדורותיה. המנהג הנפוץ בארץ לטעת עצים בט"ו בשבט אינו ממנהגי ישראל המסורתיים. הרבי מליובאוויטש כתב על כך: "אין לערב את זה במנהגי שולחן-ערוך", מכיוון שזה "עניין חילוני לגמרי", ובפרט שעל-פי הגמרא (תמיד כט,ב) אין בעצי-סרק משום 'יישוב ארץ-ישראל'. לאחרונה נפוצה 'הגדה' לט"ו בשבט, שהופקה בצורה נאה ומושכת, ומופצת גם בבתי-ספר דתיים וחרדיים, אך כלול בה חומר הרחוק מרוח ישראל סבא, ושומר נפשו ירחק ממנה ומשכמותה.