על פי הבנתי:
על מנת להצמיד חניה משותפת לדירה פלונית יש צורך באישור של _כל_ בעלי הדירות (כיוון שהצמדת החניה לאחת הדירות פוגעת בקניין כל הבעלים). "הסכמה שבשתיקה" או המנעות מהבעת התנגדות אין בה כדי להחשב הסכמה (לכל היותר היא יכולה להחשב כרשות, אשר יכולה להסתיים בכל רגע). בשביל שלהצמדה יהיה תוקף המחייב בעלים עתידיים עליה להיות בכתב וכלולה בתקנון המוסכם.
מצד שני קראתי לא מזמן (אם כי אני לא מוצא כרגע מתי ואיפה) כי עבור גינה משותפת שחולקה בפועל לגינות פרטיות ניתן לראות באי התנגדות (לאורך זמן) כהסכמה והגינות אכן יוצמדו בפועל לדירות השונות ויהפכו לפרטיות.
האם אני צודק?
ואם כן, מה ההבדל העקרוני בין גינה לחניה?
והאם הבדל זה מתקיים גם כאשר מספר החניות כמספר הדירות והויכוח הוא רק על מי במיקום "שווה" יותר (קרוב יותר לכניסה)?
תודה מראש,
רונן.
כאשר אחד מבעלי הדירות רוצה להשתמש באופן יחודי
בחלק כלשהו של הרכוש המשותף (חניה או גינה), הוא צריך
לקבל את הסכמת – כל – בעלי הדירות ללא יוצא מן הכלל.
במילה "הסכמה" טמון גם סוג הקשר שנוצר בין בעלי בדירות.
הסכם הוא "אישי" (לאותו אדם בלבד) ולא "חפצי" (לדירה).
אם אדם מוכר את דירתו לאחר, וכדי שהאחר יוכל להמשיך להנות מאותו הסכם
חייבים לעגן את ההסכמה בצורת תקנון מוסכם שנרשם בטאבו.
ואז כל מי שיקנה את הדירה בעלת הזכות, ימשיך ליהנות
מאותו הסכם.
אם רוצים לחלק גינה לחלקי גינות קטנים, שלכל דירה יהיה שימוש יחודי
רק לחלק מסוים בגינה, ניתן לעשות זאת בהסכמה כללית רק
לגבי אותם אנשים, או לשייך את ההסדר הזה – לדירות עצמן – באמצעות
רישום תקנון מוסכם בטאבו.
לעניין שימוש יחודי ברכוש המשותף, עיין בשני פסקי דין המצורפים בקישורים הבאים
פסק דין ראשון:
ופסק דין שני:
בהצלחה.
……………………………………………………………………………………………………………………………..
