חג שבועות – חג הביכורים

שלשה שמות מקראיים ניתנו לחג, שם אחד שנתנו לו חז"ל ושם נוסף הוא שם התואר בלבד: חג הקציר, חג השבועות, יום הבכורים, עצרת וחג מתן תורה.

כי בימים אלה מתחיל קציר החיטה, ככתוב: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (ספר שמות, כג, טז)

כי היהודים ספרו ארבעים ותשעה ימים, שהם שבעה שבועות, משעת יציאת מצרים עד שניתנה התורה, ככתוב: "וְחַג שָׁבֻעת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (ספר שמות פרק לד,כב) יום הבכורים – כי בחג-השבועות החלו להביא לבית-המקדש את היבול הראשון של האילנות, שנקרא "בכורים", ככתוב: "וּבְיום הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעתֵיכֶם מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ" (ספר במדבר פרק כח, כו). את הבכורים היו מביאים רק משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ-ישראל: חטה, שעורה, גפן, תאנה, רמון, זית, דבש-תמרים.

בשם זה קראו חז"ל לחג, כי הוא מהווה סיום וחותם לחג הפסח, 'שמיני' שבא לאחר שבעת ימי חג הפסח וקשור עמם. ימי ספירת העומר שביניהם מהווים כחול המועד שאינו מפסיק בין חג ראשון לאחרון. נמצא שהוא "שמיני עצרת" לחג הפסח.

כי בו ניתנה התורה לעם-ישראל. שם זה אינו מופיע במקרא והוא אינו נמנה על שמותיו, אלא כינוי בלבד, שכן לא נצטווינו לייחד חג לרגל מתן תורה, מאחר והתורה צריכה להיות בעינינו כחדשה בכל יום ויום, ולא כמאורע היסטורי.

התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים; היא איחדה אותנו לאורך הגלות הארוכה; בזכותה זכרנו את ארצנו ושבנו אליה בניסים גלויים. בזכותה נזכה בקרוב לגאולתנו השלמה על-ידי משיח צדקנו. העולם של ימינו שונה מאוד מכפי שהיה לפני מאה שנה. בתוך מאה השנים הללו קמו מדינות חדשות ונעלמו מדינות ישנות. מאות מיליוני בני-אדם נדדו מארץ אחת לשנייה, החליפו שפה, תרבות, אורחות-חיים וסגנונות לבוש.

אם היינו מביאים לכאן אדם שחי לפני מאה שנים – הוא לא היה מכיר בכלל את דמות העולם של ימינו. כל זה קרה במשך מאה שנה בלבד. תארו לעצמכם אלו שינויים כבירים קרו בעולם במשך חמש- מאות, אלף, אלפיים ושלושת אלפים שנים. מדינות כבשו זו את זו עשרות פעמים. ממלכות אדירות קמו ונעלמו. העמים התערבבו אלה באלה, עד שאין היום שום עם שהצליח לשמור על ייחודו ועל זהותו במשך ההסטוריה.

חוץ מהעם היהודי. העם הקטן הזה סבל יותר מכל עם אחר על-פני האדמה. הוא נדד בכל קצווי תבל ועבר רדיפות ועינויים. הוא התפזר בכל חמש היבשות של כדור- הארץ. אבל הוא לא התבולל בין העמים והצליח לשמור על ייחודו. גם אחרי אלפי שנים נשארנו כולנו יהודים, בני אברהם, יצחק ויעקב. כל זה קרה בזכות ספר יקר שקיבלנו בשעה שנעשינו לעם, ספר שעליו שמרנו במסירות-נפש במשך כל הדורות.

זהו ספר-התורה. התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות. יהודים ברוסיה ובתימן, בצרפת ובאמריקה, באוסטרליה ובתוניס למדו אותה תורה, קיימו אותן מצוות, שמרו אותם חגים והתפללו באותה שפה. בזכות התורה זכרנו את ארצנו.

מהתורה למדנו שארץ-ישראל ניתנה לנו לנחלה מאת בורא העולם. בתורה מצאנו את ההבטחה, שגם אחרי שנים רבות של גלות אנו עתידים לחזור לארץ- ישראל ולבנותה מחדש. זכרנו, האמנו, ציפינו – והנה אנחנו פה. כל זה קרה בזכות התורה, שניתנה לנו במעמד הר-סיני בחג-השבועות. לכן אנחנו חוגגים את החג הזה ושמחים בו, ובכל שנה אנו מקבלים עלינו מחדש את התורה, שהיא המתנה היקרה ביותר שנתן לנו הקדוש-ברוך-הוא.

כשנשלח משה רבנו להוציא את ישראל ממצרים, חשש ללכת ואמר: "אולי לא יאמינו לי?". אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: "אל תירא, יבוא יום וכל העם יראה שאני נותן את התורה על-ידך".

לפני שנתן הקדוש-ברוך-הוא את התורה לעם-ישראל, הלך לכל העמים שהיו בעולם ושאל: "האם אתם רוצים לקבל את התורה?". שאל כל עם: "מה כתוב בתורה זו שאתה רוצה לתת לנו?". סיפר הקדוש-ברוך-הוא לכל עם על מצווה אחת מהתורה. כששמעו זאת העמים אמרו: "לא, איננו יכולים לקיים מצווה זו. איננו יכולים לקבל את התורה". כששאל ה' את היהודים אם הם רוצים לקבל את התורה, לא שאלו אותו מה כתוב בה. הם אמרו מיד: "כן, אנו רוצים לקבל את התורה. נקיים כל מה שכתוב בה. נעשה ונשמע!". מיד נתן ה' את התורה לעם-ישראל.

כשרצה ה' לתת לעם-ישראל את התורה, ביקש לדעת מי יהיה אחראי לכך שהיהודים ישמרו את התורה, ילמדו אותה ויקיימו את מה שכתוב בה. הוא ביקש מבני-ישראל ערבים (אחראים). אמרו היהודים: "אבותינו הקדושים – הם יהיו ערבים בעדנו". אך ה' לא קיבל תשובה זו. אמרו עוד היהודים: "נביאינו יהיו ערבים בעדנו". אך גם תשובה זו לא הסכים הקדוש- ברוך-הוא לקבל. ואז אמרו היהודים: "יש לנו ערבים טובים – הילדים שלנו! הם יהיו אחראים לכך שנשמור את התורה. אם המבוגרים ישכחו ולא ישמרו את התורה כראוי, יבואו הילדים וישמרו את התורה ויחזירו את כל העם אליה". כששמע ה' תשובה זו, מצאה חן בעיניו ונתן ליהודים את התורה.

כששלח הקדוש-ברוך-הוא את משה רבנו להוציא את בני-ישראל ממצרים, חשש משה ללכת ואמר: "אולי לא יאמינו לי, אולי יטענו שה' לא דיבר אלי". אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: "אל תירא, יבוא יום וכל העם יראה שאני נותן את התורה על- ידך". לאחר שיצאו ממצרים והגיעו להר-סיני, אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה: "לך אמור לעם-ישראל, שאני עומד להתגלות על הר-סיני לעיני כל העם, והכל יראו שאני נתתי את התורה ואני שלחתי אותך". התכונן כל העם שלושה ימים וציפה לקבלת התורה, ואז ירד הקדוש-ברוך-הוא על הר-סיני. כל העם ראו את הקולות, את האש והעשן, ושמעו את הקול הגדול: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית-עבדים".

אחרי ששמעו בני-ישראל את שני הדברות הראשונים, הרגישו שאין בכוחם לשמוע עוד את קול ה'. הם באו למשה רבנו בבקשה: "אנא, בקש מהקדוש-ברוך-הוא שיתן לך את התורה ולא ידבר ישירות אלינו, פן נמות". נענה ה' לבקשת העם ומסר את שאר הדברות ואת כל דיני התורה למשה רבנו.

כששמעו ההרים שה' עומד לתת את התורה על אחד מהם, מיד באו כל ההרים הגבוהים ואמרו: "עלי תינתן התורה, עלי תינתן התורה". רק הר סיני עמד מבוייש. הוא היה הר נמוך ומה היה יכול לומר ליד ההרים הגבוהים? אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: "למה אתם מתרוצצים, הרים גבוהים? אתן את התורה דווקא על הר-סיני, שהוא הר נמוך. כך ידעו הכול, שרק על-ידי ענוה זוכים לתורה".

התורה ניתנה דוקא במדבר השומם ולא במקום מיושב. מכאן למדנו, כי כשם שהמדבר שייך לכולם ואינו רכושו של איש, כך גם התורה היא של כולנו; כולנו יכולים וצריכים ללמדה ולהבינה, כי היא שלנו. אנחנו יכולים לריב ולהתווכח, להיאבק ולהילחם – ועדיין נישאר יהודים, אחים. מחברת אותנו ברית נצחית שנכרתה עמנו בהר-סיני, וממנה אי-אפשר לברוח. אנחנו יכולים לריב ולהתווכח, להיאבק ולהילחם – ועדיין נישאר יהודים, אחים. מחברת אותנו ברית נצחית שנכרתה עמנו בהר-סיני, וממנה אי-אפשר לברוח זה קרה השבוע, לפני שלושת-אלפים שלוש-מאות ושש-עשרה שנים.

בראש-חודש סיוון קרה דבר שהוא נדיר, לצערנו, בעם היהודי – העם כולו התאחד. כשעם-ישראל חנה למרגלות הר-סיני, לקראת קבלת התורה, מתארת זאת התורה במילים: "ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר". "ויחן" – לשון יחיד. מפרשים חז"ל, שזו הייתה הפעם היחידה שהעם כולו התלכד "כאיש אחד בלב אחד", בעוד שאר החניות היו "בתרעומות ובמחלוקת".

זו איננה עובדה היסטורית בלבד, אלא יש בה מסר עמוק. אחדות אמיתית בעם-ישראל יכולה להתקיים רק על בסיס התורה שניתנה בהר-סיני. בלי הבסיס הזה, אפשר באמת לתהות אם אנחנו עם אחד או אולי אוסף של בני-אדם, שבטים ותרבויות, שאין ביניהם שום דבר משותף.

הזהות היהודית ייחודית לנו, ואין לה מקבילה בעולם. בבסיסה לא עומדים הלאום, הגזע או הדת (במובנה המקובל). הזהות היהודית נובעת מהנשמה המיוחדת שהורישו לנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב ומהברית שנכרתה עמנו כשעמדנו למרגלות הר-סיני וקיבלנו את התורה. באותו מעמד בחר בנו בורא העולם מכל העמים וקבע לנו ייעוד של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". חשוב להבין אל-נכון את משמעות הזהות היהודית.

רבים נוטים לתרגם את המושג יהודי למערכת של אמונות, מעשים והתנהגויות. מכאן, שמי שאינו עומד בציפיות הללו "הוא לא יהודי בשבילי". אנחנו שומעים התבטאויות כאלה מכיוונים שונים, והצד השווה שבהן, שכל אחד ואחד מגדיר לעצמו התנהגות מסויימת בתור כזו שמוציאה את האדם מכלל ישראל. יש כאן טעות יסודית.

אתה יהודי לא בגלל מה שאתה מאמין, חושב, מדבר או עושה. אתה יהודי בגלל מה שאתה, בגלל עצם מהותך. מבחינה זו, המונח 'יהודי' הוא כמו המונח 'אדם'. גם 'אדם' אינו מתאר מעשים ומחשבות אלא מהות בסיסית שממנה אי-אפשר לברוח.

זו גם משמעות המושג 'יהודי'. נכון, היותך אדם מחייב אותך לשורה של ערכים והתנהגויות. במקרים קיצוניים אפשר לומר על אדם שהוא מתנהג כחיה. אבל גם אז יישאר אדם – אדם שמתנהג כחיה. דווקא משום כך אנו מטילים עליו אחריות ומעמידים אותו לדין, שכן לעולם הוא נשאר אדם וחלות עליו החובות המוטלות על אדם.

בדיוק כך יש לתפוס את המושג יהודי. בראש ובראשונה זו מהות פנימית שמתארת את האדם עצמו. מי שנולד יהודי (או התגייר כהלכה) – הוא יהודי בעצם מהותו. הוא לא יהודי בגלל מה שהוא חושב ומרגיש ועושה, אלא משום שבמהותו הוא יהודי. לכן לעולם אין בכוחו להינתק מיהדותו, שכן האדם אינו יכול להחליף את מהותו הפנימית. יהודי עלול להתנהג כגוי ולחשוב כגוי, ואז יש לפנינו יהודי שמתנהג כגוי – אבל יהודי! גם מי שפורק מעליו עול תורה ומצוות, נשאר מחובר בטבורו לברית הנצחית שכרת הקב"ה עם העם היהודי במעמד הר-סיני.

הוא נשאר יהודי, משום שבעצם מהותו הוא חלק מ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". דווקא משום כך קוראת לו התורה לשוב אליה, שכן הוא נשאר תמיד קשור אליה. זה הבסיס שמאחד את כל בני העם היהודי. אנחנו יכולים לריב ולהתווכח, להיאבק ולהילחם – ועדיין נישאר יהודים, אחים. גם אם איננו יכולים להגיע להסכמה ולהבנה, ואפילו כל אחד חושב על זולתו את הדברים הקשים ביותר, בכל-זאת יהודים אנחנו. זה הדבר הגדול שהתחולל במעמד הר-סיני – הברית הבלתי-ניתנת לערעור בין עם-ישראל לבין הקב"ה ובין כל בני העם היהודי לדורותיהם. הברית הזאת היא יסוד אחדותנו והיא סוד כוחנו.

באדיבות אתר צעירי חב"ד

שבועות

טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת – מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה:

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת – תִּהְיֶינָה!

טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ: חֲמִשִּׁים יוֹם –

וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.

יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה –

שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים,

סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה,

בִּכּוּרִים לַיהוָה!

יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם:

• שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה
• וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד
• וְאֵילִם שְׁנָיִם,

– יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה,

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם – אִשֵּׁה, רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה!

יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד – לְחַטָּאת,

וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה – לְזֶבַח שְׁלָמִים.

כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה

– עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים,

קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה – לַכֹּהֵן.

כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:

מִקְרָא: 'קֹדֶשׁ!' יִהְיֶה לָכֶם! כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ!

– חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.

מתנות עניים בקציר

כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם,

לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ,

וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט,

– לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם –

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם!! {פ}

באדיבות

ויקיפדיה