חג החנוכה – קצת היסטוריה ובעיקר הלכות ומצוות

החג ומהותו

תמיד טוב שיהיה חג שבו אוכלים סופגניות. אבל לא רק בגלל זה קיים חנוכה. יש עוד כמה סיבות. וחוץ מזה, הנסיבות שבהן נוצר חג החנוכה מזכירות יותר מדי את מה שעובר עלינו עכשיו. הסיפור של חנוכה מתחיל הרבה לפני נס פך השמן. הוא מתחיל עם שקיעת ממלכות בבל ופרס, ועליית האימפריה היוונית, בראשות אלכסנדר מוקדון.

הופעתו של אלכסנדר, ציינה שינוי בתשתית התרבותית של העולם. הוא הביא איתו את התרבות ההלניסטית ושאף ליצירת תרבות כלל-אנושית. מוקדון הניח שאחידות תרבותית וחברתית תיצור תשתית לאימפריה יציבה. באותה תקופה, התרבות היוונית סימלה בעולם את הקידמה. חכמי יוון פיתחו את הפילוסופיה ואת מדעי הטבע, את השירה, את האמנות הפלסטית ואת תרבות הגוף.

השלטת התרבות הזאת על העמים שהיו נתונים תחת שלטון אלכסנדר, לא היתה קשה במיוחד. לעומת תרבותו של העולם העתיק, היתה התרבות ההלניסטית מתירנית ומשוחררת ממעצורים רבים, וזו קסמה להמונים. בשנת 300 לפני הספירה, אחרי מות אלכסנדר, התחלקה ממלכתו בין שלושת שרי צבאו. שניים מהם קיבלו לידיהם את ממלכות המזרח: תלמי שלט על מצרים, וסלבקוס על סוריה, עיראק, פרס, אפגניסטאן, פקיסטאן וחלקים מהודו. ארץ-ישראל היתה נקודת העימות בין שתי הממלכות ועברה מיד ליד כמה פעמים.

מרבית 100 השנים הראשונות היתה בשלטון תלמי, ובשנת 200 עברה לשלטון סלבקוס, שנגדו מרדו היהודים 37 שנה אחרי-כן. אולם התרבות ההלניסטית היתה השלטת בשתי הממלכות, והוסיפה לחלחל ולבסס את עצמה כתרבות האחת, האוניברסאלית. בלב האוקיינוס האנושי שקיבל על עצמו את התרבות היוונית, היו רק ירושלים ויהודה כיס גיאוגראפי קטן, שיושביו דחו את תפיסת העולם החדשה. בימי תלמי הניחו היוונים ליהודים לחיות כרצונם ועל-פי אמונתם. תלמי אף ראה בתורת ישראל נכס תרבותי רב-ערך, וביקש משבעים מחכמי ישראל במצרים לתרגמה ליוונית.

תרגום זה ידוע בכינויו 'תרגום השבעים'. אף-על-פי-כן, חכמי ישראל חששו מפני קירוב לבבות זה. ואכן, צדקו. אט-אט החלה להתפתח בתוך העם היהודי תופעת ההתייוונות. צעירים חסרי שורשים נסחפו אחר היופי החיצוני והחופש המוסרי של התרבות ההלניסטית. עם הזמן חילחלה ההתייוונות גם אל האריסטוקרטיה היהודית. השיכבה הגבוהה אימצה את תרבות יוון, שהיתה כרטיס-כניסה חברתי וכלכלי לעולם הגדול.

עם זאת, רוב העם נשאר נאמן למורשת אבותיו. עם הופעת אנטיוכוס השתנה המצב. העם הקטן, שישב על צומת-דרכים אסטרטגי ודבק במנהגיו הבדלניים, הדאיג אותו. בשלב ראשון, ניסה אנטיוכוס להקים בירושלים משטר שיהיה נוח לו. את הכוהן הגדול, חוניו, העביר מכהונתו ומינה תחתיו את המתייוון יאסון. בהמשך הדיח גם אותו ומינה את מנלאוס, מתייוון קיצוני יותר מיאסון. ירושלים נהפכה ל'פוליס' – עיר-מדינה יוונית. מוסדות יווניים וגימנסיון התגוששויות הוקמו בה. מפלגת המתייוונים קיבלה את מלוא הגיבוי של המעצמה הגדולה.

ההתייוונות חגגה. המתייוונים התייחסו לתורה ולמצוות כאל אמונות נושנות שאבד עליהן כלח. את עצמם החשיבו כנושאי דגל הקידמה והתרבות, אנשי העולם הגדול והמודרני. נאמני התורה נתפסו בעיניהם כחשוכים ו'פאנאטיים'. בעצת יועציו הגיע אנטיוכוס למסקנה, שלא יוכל לדכא את רוח היהודים אלא אם כן יפגע בדתם. הוא הכריז על גזירות האוסרות את חוקי התורה: אסור לשמור את השבת; אין לערוך ברית-מילה; אסור להקריב קרבנות, ועוד.

אולם באופן פאראדוקסאלי, דווקא הגזירות הללו, הן שהביאו לסילוק התרבות היוונית מהארץ ולנצחונם של נאמני התורה. המרד פרץ במודיעין, כפר של כוהנים ממשפחת החשמונאים. בראש הכפר עמד מתתיהו בן יוחנן, ולו חמישה בנים: יוחנן הגדול, שמעון התרסי, יהודה המכבי, יוחנן הוופסי ואלעזר החורני. קבוצת יוונים צרה על הכפר וריכזה את תושביו במרכזו. היוונים הקימו מזבח אלילים. מפקד הצבא פנה אל יוחנן וציווה עליו להקריב קרבן על המזבח. יוחנן סירב.

אחד המתייוונים קם וניגש להקריב חזיר על-גבי מזבח האלילים. מתתיהו הזקן לא היסס. הוא התנפל על המתייוון וכרת את ראשו. חמשת בניו ושאר העם שניצבו מסביב, התנפלו על החיילים היוונים. המרד החל. משפחת החשמונאים נמלטה להרים והמשיכה לנהל משם את המלחמה נגד היוונים. לא היה להם מה להפסיד. הם בזו לחיי התייוונות, והעדיפו את המוות עליהם. אט-אט הצטרפו אליהם אחרים. אנטיוכוס דחק אותם אל הקיר, והם יצאו להילחם בחירוף נפש על חירותם הדתית. במהלך המלחמה נפטר מתתיהו הזקן. בנו, יהודה, מונה למפקד. הוא ניהל לוחמת גרילה קלאסית. פגע-וברח.

החשמונאים נחלו נצחונות קטנים, אך חשובים. המוראל בכפרי היהודים עלה. רבים הצטרפו אל שורות יהודה. בהמשך נערכו גם קרבות פנים אל פנים מול היוונים. צבא יהודה ראה את יד ה' עומדת לימינו. יהודה שאף להגיע לירושלים ולטהר את בית-המקדש. הוא חסם את תגבורות הצבא היווני ופינה לעצמו את הדרך אל הבירה. בקרב האחרון והמכריע שנערך סמוך לירושלים, כאשר ליסיאס, מפקד צבא היוונים, הטיל למערכה את מיטב כוחותיו – למעלה מארבעים אלף חייל – גבר צבא החשמונאים הדל והעלוב.

הדרך לירושלים נפתחה. החשמונאים מיהרו אל בית-המקדש. הם מצאו שם הרס וחורבן, פסלים ואלילים. בכ"ה בכסלו, שנת ג'תקצ"ה, 165 לפני הספירה הלועזית, נערכה חנוכתו המחודשת של המזבח. זה גם היה היום שבו נמצא פך שמן קטן, חתום בחותמו של הכוהן הגדול. נעשה נס, והשמן הספיק לשמונה ימים.

בפרספקטיבה היסטורית, אנו מבינים היטב, כי דווקא דבקותם של היהודים בדתם ובאמונתם, היא שנתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם הישארותנו יהודים. בזכות אמונתם העזה נשארנו עם יהודי ויכולנו לחזור אל ארץ אבותינו. ובעצם, ההיסטוריה חוזרת, רק שאת התרבות ההלניסטית החליפה התרבות המערבית. חומר למחשבה.

החג כהלכתו מאת הרב יוסף גינזבורג, רב אזורי עומר

הכול מדליקים מצוות נרות חנוכה חלה על כל אדם מישראל, גבר ואשה, שמעל גיל מצוות. אולם נשים ובנות נוהגות לצאת ידי חובתן בנרות-החנוכה שמדליקים הבעלים-האבות. רווקה או אשה שבעלה אינו מדליק בבית, צריכה להדליק בעצמה. יש לחנך גם את הבנים שמתחת לגיל מצוות לקיים מצווה זו.

פרסומת לנס ההלכה המקורית היתה להדליק את החנוכייה על פתח הבית, מבחוץ (ויש הנוהגים כך גם כיום). מפני רדיפות הגויים הנהיגו להדליק בתוך הבית, וכך נשאר המנהג.

בבתי קומות, אפשר להציב את החנוכייה בחלון הפונה לרחוב, רק בתנאי שגם בבית רואים היטב את הנרות, ושהחלון איננו גבוה מקרקעית הרחוב יותר מ-9.60 מטר. לעומתם, יש נוהגים להדליק את החנוכייה בסמוך לפתח פנימי שבין החדרים. מעמידים אותה מול הצד שבו נמצאת המזוזה, כדי שהמזוזה תהיה בצד אחד והחנוכייה בצד השני, וכך נהיה מוקפים במצוות. מנהג חב"ד – להעמיד את החנוכייה בתוך חלל הפתח עצמו.

מוסיף והולך במשך שמונת ימי החג הולכים ומוסיפים באור החנוכה. ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני שני נרות, ביום השלישי שלושה נרות, עד שביום השמיני מדליקים שמונה נרות.

בכיוון הנכון את הנרות מציבים בימין החנוכיה, אך סדר ההדלקה הוא משמאל לימין. כלומר: ביום הראשון מציבים נר אחד בימין החנוכיה ומדליקים אותו. ביום השני מדליקים שני נרות בימין החנוכיה, אך תחילה מדליקים את הנר ה'חדש', של היום השני, ואחר-כך את הנר ששייך ליום הראשון. וכך מדי יום ביומו, תחילה את הנר ה'חדש', אחריו את הנר של אתמול, אחריו את הנר של שלשום, בכיוון משמאל לימין. שימו שמן רצוי להדליק את החנוכייה בשמן-זית, שבו נעשה הנס בבית-המקדש, אך כל סוגי השמן והנרות כשרים להדלקת נרות חנוכה.

אפשר בלי חנוכייה החנוכייה היא רק פתרון טכני להדלקת הנרות ולא עניין עקרוני. ניתן להדליק גם ללא חנוכייה. למשל, להדביק את הנרות על מישטח כלשהו או על אדן החלון. אך מובן שעדיף להדליקם בחנוכייה, כדי להוסיף יופי וכבוד למצווה. חשוב בעיקר, שהנרות לא יהיו קרובים זה לזה עד שייראו כיחידה אחת, כי אז אין יוצאים בהם ידי חובה כלל. טוב לשמור על רווח מזערי של 2 ס"מ בין נר לנר. רצוי שלא להשתמש בחנוכייה שהקנים שלה אינם עומדים בקו ישר. את ה'שמש' יש להעמיד בגובה שונה, למעלה משאר הנרות, כדי שיהיה ניכר שהוא אינו נמנה עם מספר הנרות שמדליקים בערב זה.

להדליק בזמן הזמן הרצוי להדלקת הנרות הוא עם שקיעת החמה, או כ-10 דקות אחר השקיעה. יש המעדיפים להדליק עם צאת הכוכבים. מי שאיחר, רשאי להדליק ולברך במשך כל הלילה, כל עוד בני- ביתו ערים (ואם הוא מציב את החנוכייה מחוץ לביתו – כל עוד אנשים מהלכים ברחוב). אם כולם ישנים ואין באפשרותו להעיר מישהו מבני- הבית, ידליק, אך לא יברך. מי שנמצא מחוץ לביתו בזמן הדלקת נר חנוכה, יבקש מאשתו או מבן גדול להדליק בזמן, ואם הוא רוצה להדליק בעצמו בשובו הביתה – יתכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקה זו, ואז יוכל להדליק ולברך, בתנאי, כאמור, שמישהו נוסף יהיה נוכח בהדלקה.

הרבה אור יש לדאוג שהשמן או הנרות יספיקו לבעירה של חצי שעה לפחות, ואם מדליקים את הנרות לפני צאת הכוכבים – צריך שיהיו מסוגלים לדלוק 50 דקות. נוהגים שלא לכבות את הנרות גם לאחר שעבר הזמן. שייכלו מאליהם.

ערב שבת ביום שישי מקדימים את ההדלקה. מדליקים בזמן הדלקת נרות השבת המתפרסם תמיד. תחילה מדליקים את נרות החנוכה ורק אחר-כך את נרות השבת. מכיוון שמקדימים את ההדלקה, יש להשתמש לנר חנוכה בנרות גדולים יותר, ולא בנרות הדקים הנהוגים – כדי שידלקו לפחות 70 דקות. אם שכחו והאשה הדליקה נרות שבת לפני שהודלקו נרות החנוכה – יכולים הגברים שטרם קיבלו עליהם את השבת להדליק את נרות החנוכה לפני זמן השקיעה.

שבוע טוב במוצאי-שבת חנוכה חוזרים מיד מבית-הכנסת, מזדרזים לערוך 'הבדלה', ואחר- כך מדליקים נרות חנוכה (יש נוהגים לומר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", להדליק את נרות החנוכה ואחר-כך להבדיל על היין).

הכנסת אורחים מי שמתארח לכל ימי החנוכה אצל אחרים נחשב כאחד מבני-הבית, ומן הדין הוא יוצא ידי חובתו בנרות שמדליקים בבית המארח; אלא שלפי הנהוג, שכל אחד מבני- הבית מהדר להדליק בעצמו, ידליק גם הוא שם. אדם האוכל ארוחת-ערב חד-פעמית על שולחן חברו, ידליק את הנרות בשובו לביתו. אם הוא צריך להתעכב ולא יגיע לביתו כל עוד בני-הבית ערים, יבקש מאשתו או מאחד הילדים שמעל גיל מצוות להדליק בשליחותו. גם ילד המתארח אצל חברו, אין עניין שידליק שם, אלא בשובו לביתו.

נרות בבסיס חיילים ותלמידי פנימייה יוצאים ידי חובתם בהדלקה שבחדר-האוכל. אם הם מתכוונים שלא לצאת ידי חובתם באותה הדלקה, וכן לא בזו שנעשית בבתיהם הפרטיים, יוכלו להדליק ולברך בחדרי השינה שלהם. ויש פוסקים הסבורים שלא יברכו על ההדלקה בחדריהם הפרטיים.

מדרש ואגדה לחג שמונה נרות, שישה לקחים בנרות החנוכה צפונים מסרים חשובים, הן לעצם תוכנו של חג החנוכה והן כלקח להנהגה היהודית בחיי היום-יום.

חושך מגרשים באור כאשר בחוץ גוברת החשיכה, יש חשש שהדברים השליליים הסובבים את הבית מבחוץ יחדרו גם פנימה. בשעה כזאת חובה להציב את הנרות המאירים דווקא בפתח הבית, כדי להאיר גם את 'רשות הרבים'.

נשות ישראל וחג החנוכה הנשים גם היו אלה שהניפו את נס המרד. לאחר שרבים מבין הנאמנים לדת היהודית ברחו אל המדבר והמערות מפני גזירות אנטיוכוס, נשארו הנשים לבדן ובמעשיהן עוררו את הגברים להילחם ביוונים.

חג הסודות הכמוסים בכל החגים יש מצווה לקיים סעדות חג ואילו בחנוכה איננו מוצאים מצווה זו? הדבר אינו נובע מחשיבות נמוכה יותר של חג החנוכה; אדרבה, חג החנוכה דוקא נעלה יותר.

הטבע והנס משמשים בו-בזמן כאשר החשכה הרוחנית שהביאה מלכות יוון איימה להשתלט על עם-ישראל, נדרשו החשמונאים למסירות-נפש, שהיא בבחינת 'נס' בעבודת ה'.

הכוונה הפנימית של מלחמת היוונים היוונים שאפו "להעבירם מחוקי רצונך". הם התנגדו לקדושה האלוקית שבמצוות; לעובדה שהמצוות הן רצונו של הקב"ה עצמו, ושעל-ידי קיומן נוצר חיבור בינינו ובינו.

מסירות-נפש בלי שאלות האם מותר היה לחשמונאים למסור את נפשם כאשר הסיכוי לנצח היה קלוש מאד? מסתבר כי יש סוג של מסירות נפש שאין לה מידה ושיעור והיא למעלה מכל שאלה.

ערכים ומושגים לחג החנוכה שמן שימש להדלקת המנורה בבית-המקדש ומסמל את עם-ישראל. כשם שהשמן צף על- פני המים – כך עם-ישראל עולה ומתבלט מתוך העמים. כשם שהשמן אינו מתערבב במים – כך גם היהודי שומר על ייחודו אף כשהוא נמצא בין עמים אחרים.

אור חנוכה מאופיין במוטיב האור, ואלה סגולות האור: האור הוא הדבר הראשון שנברא אחרי בריאת השמים והארץ. מעט אור דוחה הרבה חושך. האור אינו נאבק עם החושך; כשהאור מופיע – החושך נעלם מאליו.

חושך לחושך אין מציאות משלו. חושך אינו אלא העדר אור. זה גם טבעם של הדברים השליליים שבחיים. עצבות, דיכאון, חידלון וייאוש – כל אלה קיימים רק כאשר אין אור ואין שמחה. ברגע שהאור מופיע – הם נעלמים מאליהם. נר הנר הוא חומר גשמי: שמן, שעווה או סטיארין. עד שמדליקים אותו, הוא סתם חומר, אך ברגע שמקרבים אליו אש – החומר נהפך לאור. גם העולם החומרי יכול להיות אור, כאשר הוא נדלק באש הנשמה.

שמש השמש אינו חלק משמונת נרות החנוכה; הוא רק זה שמדליק אותם. ואף-על-פי- כן, השמש עומד מעל כל הנרות. הרמז: מי שפועל כדי להאיר אחרים – בסופו של דבר גם הוא עצמו מתעלה.

שמונה החנוכייה היא בעלת 8 קנים, לעומת מנורת המקדש שהיתה של 7 קנים. למה שמונה? המספר 7 מסמל את עולם הטבע, את סדר הדברים הטבעי (העולם נברא בשבעה ימים). לעומת זאת, המספר 8 מסמל את העל-טבעי, את מה שקיים מעל הטבע. חג החנוכה הוא החג שבו התעלו היהודים מעל לטבע, ולכן הוא בן 8 ימים.

כסף בימי חנוכה נותנים מעות-חנוכה לילדים (וגם איש לרעהו, בעל לאשתו ואשה לבעלה וכדומה). אחת הסיבות היא, לאפשר לילדים לקיים את מצוות הצדקה, שבה מרבים בימי החנוכה. מטבעות הכסף הם עגולים, לאמור: מי שנמצא למטה, יכול לעלות על-ידם, ומי שנמצא למעלה – יכול ליפול. תלוי מה עושים בכסף וכיצד משתמשים בו.

באדיבות אתר  חב"ד