מדובר בבית משותף שבו וועד הבית החליט לתכנן ולבנות
מעלית בשטח הרכוש המשותף, כדי להעלות את ערך הדירות בבית ולשפר את הנגישות.
אין ספק כי שיפור מעין זה מהווה תרומה לאיכות המגורים, אף שהדבר מן הסתם גורע משהו מהשטח המשותף, בין אם המעלית נבנית על חשבון הלובי ובין אם היא נבנית על חשבון החצר.
דומה כי התרומה במקרה כזה עולה לאין שיעור על ההפסד. לא מדובר כאן על מקרה חריג שהמעלית מסתירה אוויר או אור לאחד הדיירים, אלא מדובר במקרה השכיח בו ברור לכולם שהמעלית בחשבון כללי תתרום לכולם.
עם זאת, הפרויקט של התכנון והביצוע, מן הסתם גם כרוך בהוצאות לא מבוטלות, ויתכן מצב בו אחד הדיירים [או יותר מאחד], אף שאינו מתנגד לעצם בניית המעלית, הרי הוא מתנגד להשתתף בהוצאות הבנייה, מהטעם שאין באפשרותו לשאת בעול הכספי הדרוש, או שתוכניותיו הכלכליות הן אחרות והוא מעדיף להשקיע את כספו בנושאים אחרים. מה דינו? האם יותר לו להשתמש במעלית אותה נמנע מלממן? האם בכוחו לאלץ את וועד הבית לאפשר לו שימוש במעלית אף שלא מימן את תכנונה ובנייתה תמורת דמי אחזקה שוטפים בלבד?
נושא זה בא אל פתחו של המפקח על רישום המקרקעין, בשני תיקים נפרדים.
במקרה הראשון, מדובר בתביעה מספר 183/89 משה וינרובר ומרים גוטמן נגד נציגות הבית המשותף ברחוב בלוך 19 תל אביב, בפני המפקחת על רישום מקרקעין בתל אביב מירה אריאלי, פסק דין מיום 22 נובמבר 1999. התובעים בתיק זה עתרו למתן צוו שיורה לנתבעת לאפשר להם שימוש במעלית של הבית המשותף, על אף שהם, התובעים, לא השתתפו במימון הקמתה של המעלית. התובעים ביקשו כי הצוו יינתן רק כנגד השתתפותם בהוצאות האחזקה השוטפות של המעלית. הנתבעת, נציגות הבית המשותף, טענה כי מכיוון שהתובעים סרבו להשתתף בהוצאות הכספיות של בניית המעלית, הרי בצדק ובדין נמנע מהם גם השימוש במעלית, וביקשו כי השימוש יותר להם רק כנגד השתתפותם בחלק היחסי של בניית המעלית, בנוסף, כמובן, להוצאות השוטפות. המפקחת פסקה כי התרת השימוש במעלית לתובעים מבלי שיחויבו במימונה כשאר הדיירים, תגרום לעיוות דין ולעשיית עושר ולא במשפט, ולכן פסקה כדלקמן: "התובעים שלא השתתפו בהוצאות להתקנת המעלית אינם יכולים לדרוש מבעלי הדירות בבית לממן את חלקם בהוצאה לאפשר להם להשתמש במעלית ולהעלות את ערך דירתם. דרישה זו בנסיבות דלעיל הינה עשיית עושר שלא במשפט. לכן אני דוחה את התביעה לאפשר לתובעים להשתמש במעלית ללא השתתפותם בהוצאות ההתקנה" ועוד, בהסתמך על ספרו של פרופ' דויטש "קניין" בהוצאת "בורסי" התקנת מעלית בית משותף משביחה את הרכוש המשותף, וכפועל יוצא מכך, ברור כי הדבר מעלה את שווי הדירות.
במקרה השני, מדובר בתביעה מספר 238/02 נציגות הבית המשותף נגד קמינר נעמי, בפני המפקחת על רישום מקרקעין, חיפה, צ' פיגנבוים, פסק דין מיום 27 נובמבר 2003. בתיק זה נציגות הבית המשותף תבעה את הנתבעת [דיירת מדיירי הבית] לשלם את חלקה בהתקנת המעלית, ואילו הנתבעת הגישה תביעה נגדית בה דרשה כי יותר לה מלוא השימוש במעלית ובנספחיה מבלי שתחויב במימון המעלית אלא רק בתמורת השתתפותה הכספית בדמי האחזקה. בפסק הדין נקבע כי המעלית היא בבחינת רכוש משותף לכל דבר ועניין, וככזה, אין כל אפשרות למנוע מחלק מהדיירים מליהנות ממנה וכל מה שאפשר לדרוש זה רק השתתפות כספית בהוצאות השוטפות [לא במימון]. פסק הדין הסתמך בין היתר על ספרו של דויטש "קניין" הנ"ל ואף ציטט ממנו כלהלן: "על המיעוט נכפה אמנם תשלום של הוצאות שוטפות בגין המעלית, אך כנגד כך מוקנית לו זכות לשימוש במעלית אשר הוא לא השתתף בהוצאות התקנתה" לפיכך פסקה המפקחת כי היא דוחה את התביעה ומזכה את הנתבעת בתביעה הנגדית; לנתבעת תהיה זכות מלאה להשתמש במעלית וזאת מבלי שתחויב בתשלום חלקה במימון התקנתה אלא רק כנגד תשלומים שוטפים של אחזקה.
עינינו הרואות כי שני גופים שיפוטיים שונים פסקו לגבי בעיה זהה פסקי דין נוגדים, כל פסק דין מנומק כדבעי, ולא עוד, אלא גם שני פסקי הדין הסתמכו, בין היתר, על אותו מקור – ספרו הנזכר של פרופ' דויטש – מן הסתם על ציטוטים שונים בו.
