הרמת המסך וחבות אישית של בעלי חברה קבלנית לבנין

לדאבון הלב, המציאות הישראלית הכירה מספר רב (מידי) של חברות קבלניות אשר עלו בשעטה למרומי ההצלחה, וקרסו ברעש גדול עוד יותר. ביניהן, חברות גדולות, בינוניות ואף קיקיוניות.
במקרים אלו, מוצאים עצמם ספקים ורוכשים, כשהם ניצבים בפני שוקת שבורה.

אך טבעי הוא, במקרים אלו , שאותם נושים מחפשים מזור לבעייתם על ידי הרחבת חוג החייבים ממנו יוכלו להיפרע, ובמסגרת זו מנסים הם לחייב האורגנים של החברה (בעלי מניות/מנהלים) בחיוב אישי, בין מכוח עילת הרמת המסך, ובין מכוח טענות משפטיות אחרות המאפשרות חיוב אישי כאמור.
הרחבה בנושא ניתן למצוא בספרי: "אחריות אישית בתאגיד והרמת המסך: דין, פסיקה ופרקטיקה", בהוצאת בורסי).

סקירת הפסיקה בסוגיית האחריות האישית והרמת המסך מלמדת, כי תביעות אישיות נגד בעלי/מנהלי חברה קבלנית לבנין חורגות בהצלחתן מול הממוצע המקובל בתביעות להרמת מסך ואחריות אישית.

סוגי התביעות האישיות כנגד אורגנים של חברות קבלניות הנם רבים ומגוונים, והבולטים בהם: תביעה לחבות אישית לפיצוי בגין נזקים מחמת ליקויים בבניה, או מחמת גביית תשלומים עבור החברה, שעה שהאורגנים ידעו (או היו צריכים לדעת) שמצב החברה הוא קשה, ולפיכך סביר שהיא לא תוכל להשלים את הבניה.

בחינת העובדות מלמדת, כי ריבוי ההצלחות בתביעות אישיות כנגד אורגנים של חברות קבלניות, נובע לאו דווקא מתפקידם "הטבעי" כבעלים/מנהלים של חברה מסחרית "רגילה" , כי אם מהפעלת מיומנות מיוחדת, פונקציה מקצועית.

הדרישה לכישורים מיוחדים מאורגנים בחברה קבלנית, מעמידה אותם במצב של חשיפת יתר להיתבע בנזיקין, וזאת ביתר שאת מאשר בעלים ו/או מנהל "רגיל".

על פי רוב, אורגן בחברה קבלנית הוא גם "קבלן", קרי: מעצם טיבו אין הוא רק בעל פונקציה ניהולית, אלא ממלא הוא גם פונקציה מקצועית, בעלת גדרים וחבויות משל עצמה.
הגדרתו זו, מקצועיותו ומעורבותו בפעילות החברה הקבלנית, מוציאה אותו מגדר מנהל "סתם", ו"מלבישה" עליו כובע נוסף – כמנהל עבודה או כמפקח על פעולות הבניה.

בהתאם לפסיקה ענפה, כאשר מוכחת רשלנות מתוקף כובעיו הנוספים של אורגן בחברה קבלנית, המטילים עליו חובות מקצועיות, יש בה , לכשעצמה, בכדי לחייבו בנסיבות המתאימות מכוח עוולת הרשלנות.

המסקנה הנובע הנה, כי שאלת אחריותו של בעל/מנהל חברה קבלנית נגזרת, בברור, מאופי הכשירות בה פעל : אורגן חברה קבלנית החובש רק כובע מסחרי רגיל – ייבחן בהתאם להלכות המקובלות ביחס לסוגיית הרמת המסך ואחריות אישית, שעה שאם חובש הוא כובע נוסף על ראשו, כובע מקצועי, הרי שבכובעו זה , המקצועי, חושף הוא עצמו לבחינות נוספות, ובהן :-
• שאלת כשירותו, מיומנותו והתאמתו לכובע המקצועי שחבש.
• בחינת אופן ביצוע תפקידו המקצועי – ההייתה רשלנות.

מכאן, טוב יעשה תובע בהליך משפטי המבקש לחייב אישית אורגן בחברה קבלנית לבנין, באם יפעל להוכחת קיומה של פונקציה מקצועית אצל האורגן, מעבר להיותו "סתם" בעלים/מנהל.

כך, בעניין חב' חי ארד בע"מ ואח' נ' גבאי אברהם ואח', חייב ביהמ"ש באופן אישי את מנהל החברה הקבלנית חברת הנדסה ובניה .
בהתאם לפסק הדין, חיובו האישי של נתבע 2 נקבע למרות שחוזה הקבלנות נחתם אך ורק עם החברה, ונבע מכך ש"הוא עצמו מהנדס, ולא הוכח כי המערערת שכרה שירותו של מהנדס אחר בבואה לעשות במלאכת הבניה. גם תוכניות הבניה נושאות את שמו של המערער כמהנדס וארכיטקט הבניין".
כלומר, ביהמ"ש שוכנע כי המנהל נשא בתפקיד מקצועי, ומאחר והתרשל בתפקודו המקצועי, נקבעה חבותו האישית לבניה הרשלנית.

בפס"ד נוספים חויבו מנהלי חברה קבלנית באחריות לליקויים בבניה, עת הוכחה מעורבותם האישית בתהליך הבניה ו/או בפיקוח על הבניה, לרבות כמנהל עבודה, ושעה שהוכח כי התרשלו בביצוע תפקידם זה.

יצוין, כי הפסיקה ראתה אף בבחירה לקויה של אנשי המקצוע שיבצעו את העבודות בפרויקט, ע"י מנהל חברה קבלנית המפקח על הבניה, כרשלנות, והסיקה מכאן על חבותו האישית.
יתר על כן, נפסק עוד כי מאחר ובאחריות המנהלים לבחור בעלי מקצוע טובים, אין ניתוק הקשר הסיבתי ע"י עבודת קבלני משנה.

כך, בעניין אייל נ' פוקסמן ואח', דחה בית-המשפט את טענת הקבלנים כי עסקו בהקמת הבניין מהבחינה המסחרית גרידא, קבע כי עולה מהראיות שהנתבעים קיבלו על עצמם גם את ביצוע הבניה בפועל, וחייבם באופן אישי.
הנתבעים – הקבלנים – ניסו לחמוק מ"הכובע המקצועי" וטענו להגנתם שאינם אנשי מקצוע, וכי מעולם לא עסקו בבניה.
נוכח טענה זו קבע בית המשפט כי אם נכונה היא, לא רק שאינה פועלת לטובתם, אלא רק מחמירה את משמעות מעשיהם והרשלנות העולה מהם, כי מתברר מגרסתם שלהם, שהם נטלו על עצמם ביודעין ביצועה של משימה שלא הוכשרו לה…

קביעה זו, שאורגן בחברה קבלנית חייב להיות בעל כישורים הולמים קבעה יתד איתן בפסיקה, ובהתאם נקבעה חבות אישית של אורגן בחברה קבלנית לבניין מחמת העדר כישורים הולמים.

כך, לדוגמא, בעניין בריטיש קנדיאן, מצא בית המשפט כי המערער ביצע פיקוח על הבנייה ללא כל כישורים לכך, באשר היה מתווך דירות, ורשלנותו נקבעה, בין היתר, מחמת שלא דאג לפיקוח מקצועי נאות של אחר מטעמו, בעל כישורים הולמים.

בהתאם להלכה זו, בהעדר ההכשרה או ניסיון בבניית דירות, חובה על אורגן בחברה קבלנית לבנין לדאוג לפיקוח מקצועי של מומחה לדבר, ואם לא עשה כן, הוא חושף עצמו לקביעה כי הוא נטל על עצמו את מלאכת הפיקוח, ויש בכך בכדי לחייבו באופן אישי.

בעניין כהן אליצור , חייב ביהמ"ש אישית את הבעלים ומנהלת של חברת בניה, לשלם באופן אישי, חלק מחובות החברה לאחד הספקים של חומרי בניה, ומן הראוי שאורגנים של חברה קבלנית לבנין יוודעו לקביעות הבאות של ביהמ"ש:
" … אכן לנתבעת 3 לא הייתה כל מיומנות בעסקי בניה, והחלה לנהל את עסקי החברה במפתיע עקב מחלת המנהל הקודם.
ניהול חברת בניה אינו עניין קל משקל ואינו עניין פשוט כלל במציאות המסחרית הקשה בארץ. אין די בשימוש ביועצים טכניים כגון מהנדסים ומנהלי עבודה. ניהול חברת בנייה אינו נושא טכני בלבד, ואין די בכך שהמבנים שהוקמו לא יקרסו אלא יש לדאוג גם לניהול מקצועי של בעל ניסיון קודם, בניהול חברות בניה שימנע את קריסת החברה עצמה.
הטענה שאדם שהוא פסיכולוג בהכשרתו וחסר כל ניסיון בעסקי בניה יכול להתחיל לנהל מהיום למחר חברת בנייה אינה רצינית. גם אם אותו מנהל חדש יעסיק "יועץ פיננסי" כפי שנטען. כמו בתחומים רבים, (גם בפסיכולוגיה), יש צורך בהתמחות לפני שמתחילים בעיסוק ממש.
יש צורך בתקופת לימוד שבה יוסיף המתלמד כישורים מעשיים לכישורים האקדמיים שרכש, אין ספק כי בענף הבניה יש חשיבות רבה לניסיון מעשי. אלא שבמקרה של הנתבעת 3 לא היו לה כל כישורים רלבנטיים לענף הבניה, לא אקדמיים ולא מעשיים.
הצעד הראוי שהיה רצוי עקב הסתלקותו של המנהל הקודם שהיה בעל ניסיון, היה לפחות שימוש במנהל מקצועי, אדם בעל ניסיון בניהול חברות בניה, קבלן בעל ניסיון, אלא שלפי העדויות, הנתבעת 3 היא שניהלה את החברה, לטענתה באמצעות יועצים, כגון יועץ פיננסי ומהנדס.
מבחינה זו נטלה הנתבעת 3 סיכון רב, ייתכן שהייתה מצליחה בעבודתה, אולם באותה מידה עלול היה ניהול מתוך חוסר ניסיון קודם להוביל את החברה לקריסה.
סיכון זה לא הייתה הנתבעת 3 רשאית ליטול אלא בשם עצמה, ולא עבור אחרים.
…במקרה זה נטלה הנתבעת 3 סיכונים חריגים מלכתחילה בעת שהתיימרה לנהל את החברה ".
כאמור, נתבעת 3 חויבה לשלם החוב באופן אישי.

כך, אף בע.א. 451/66, קורנפלד נגד שמואלוב ואח', בעלי החברה הקבלנית היו האחד סנדלר, והשני עסק ביצור מרצפות ומוזאיקה. ללא כל ניסיון בקבלנות, ומבלי שייקחו מנהל עבודה לניהול הבניה, בנתה החברה שבבעלותם בנין, באמצעות קבלני משנה.
המערערים – רוכשי אחת הדירות – תבעו אותם אישית בגין ליקויים חמורים בדירה.
ביהמ"ש חייב אישית את בעלי המניות, תוך שקבע:
"אין להסכים לכך שסנדלר ויצרן מרצפות יוכלו לשלוח ידם באומנות של קבלנות בבניה ללא כל ניסיון מקצועי קודם, ולגולל מעצמם כל אחריות לבניה רשלנית בתירוץ שהאחריות מוטלת על קבלני המשנה. אכן קבלן המשנה אחראי לתוצאות הרשלנות שלו, אך גם הקבלן הראשי אחראי לכך שהבניין אשר הוקם יהיה ראוי למטרה שלמענה הוקם".

מעניין לציין, כי בפסיקה הרלוונטית חוזרת ונשנית כחוט השני הדרישה ל"כישורים מיוחדים" מאורגנים של חברה קבלנית לבנין, אך זאת מבלי להבהיר את מקור הדרישה החוקית לכך.
הפליאה גדולה עוד יותר נוכח העובדה שלא מצאנו שהחוק דורש מבעלי מניות בחברה מסחרית רגילה כל כישורים מיוחדים למיניהם, אלא רק את הדרישה להפעלת כוחותיו "במיומנות סבירה".
בחינת החקיקה מוצאת את מקור החובה ל"כישורים מיוחדים" לא בחוק החברות, כי אם בחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט- 1968.
לפי חוק זה, כל "בניה" מוגדרת כ"עבודות הנדסה בנאיות" .
רק "קבלן לעבודות הנדסה בנאיות" רשאי לבנות.
עקב חשיבותה של פעולת הבניה, ונוכח הסיכון החמור הטמון בפעולה שאינה נכונה בנושא זה, קבע המחוקק כי "קבלן לעבודות בניה" יהא מורשה להיות רק מי שנרשם בפנקס הקבלנים.
מכוח חוק זה נמצאנו למדים, כי חברה קבלנית לבנין, מחויבת, מעצם הגדרתה, כי לפחות אחד ממנהליה יהא רשאי להירשם כקבלן בנין מורשה. אלו הם "הכישורים ההולמים" בהם דנה הפסיקה, מבלי שתפרט כלל מדוע.

מכאן, כאשר עניין לנו בחברה קבלנית שאינה מקיימת דרישות החוק הנדון, די בכך, לכשעצמו, בכדי לחייב אישית את האורגנים של החברה אשר הפעילו אותה בניגוד לחוק.

נסכם ונאמר כי בעלי/מנהלי חברה קבלנית לבנין חשופים לתביעות אישיות כנגדם יותר מאורגנים של חברה מסחרית רגילה, אך זאת עת יוכח כי הם הפעילו פונקציה מקצועית מעבר להיותו "סתם" בעלים/מנהל, וכי התרשלו בביצוע הפן המקצועי.

לחצו כאן ל קבלני שיפוצים לבתים משותפים באינדקס וועדי הבתים של הפורטל