הפרעה לאור שמש מבנין גבוה

מסתבר, שיש אור (שמש) בקצה המינהרה. כלומר גם למי שחי בלב עיר גדולה וצפופת בניינים גבוהים יש זכות לקצת שמש ואור. זו המסקנה המשמחת מפסק דין טרי וחם מהתנור שניתן בימים אלה (17.1.07) בבית משפט השלום בת"א ע"י השופט מרדכי בן חיים (ת"א 46727/04). בית המשפט חייב את חב' הביטוח מגדל בתשלום פיצוי בסך 30,000 ₪ לדיירים המתגוררים בסמוך לבנין שהוקם ע"י חב' הביטוח ואשר יש בו כדי להפריע לאור השמש שלהם. וכך היה: התובעת מתגוררת מזה כ- 20 שנה בדירת מגורים בקומה א' בבית מגורים ברח' צייטלין בתל-אביב. הנתבעת מקימה בניין משרדים רב קומות המתוכנן לגובה של כ- 25 קומות. המרחק בין הדירה לבין המגדל הוא כחמישים מטר.

דירת התובעת ממוקמת לכיוון דרום מזרח ונהנתה מאז ומתמיד משך כל שעות לפני הצהריים, לאורך כל ימות השנה, מאור שמש ואוורור. לטענת התובעת, מאז הקמת המגדל הפכה הדירה מדירה חמימה ושטופת אור שמש דרומית, לדירה קרה וחשוכה במיוחד. המגדל מסתיר את אור השמש, וחדרי הדירה חשופים מול דייריו באופן שפוגע בפרטיותה של התובעת עד כדי הצורך בסגירת חלונות הדירה בווילונות. כמו כן התובעת צריכה להפעיל מזגן ותאורה הרבה יותר מבעבר. (בהליך זה לא טענה התובעת לירידת ערך הדירה ופסה"ד הזה לא עוסק בנקודה זו). לגירסת הנתבעת נבנה המגדל ע"פ תוכנית בניין עיר מאושרת והיתר בנייה כדין שניתנו לה בעקבות זכייתה במכרז לבניית המגרש והקמת המגדל ולכן, בבחינת סעיף 6 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) המקנה הגנה לפועל ע"פ חיקוק – קורסת התביעה מאליה. כמו כן טענה הנתבעת שמדובר בסביבה עירונית רועשת עם בנייה רווייה למכביר.

בית המשפט קבע: סעיף 6 לפקודת הנזיקין מכשיר ביצוע עוולה בנסיבות האמורות בו ללא מתן פיצוי ומן הדין לפרשו על דרך הצמצום. ברוח עמדה זו נפסק זה מכבר כי קיומו של היתר בניה אינו מקנה הגנה מכוחו של סעיף 6 הנ"ל באשר אין להעלות על היתר בניה כמי שיכול להתיר פגיעה בזכויות הפרט (ת"א 347/50 שמחה פרת נ' פלוזניק). היתר בניה אינו יוצר חסינות מפני תביעת מטרד. למרות שדירת התובעת היא בלב העיר ויש באזור בניינים רבי קומות הרי שגם בסביבה אורבנית מובהקת יש לקיים תנאי סף של הנאה לאור השמש בעיקר בתקופת החורף. זהו מקרה יחסית נדיר וראוי לציון משום שמדובר בתובע שגר בדירה נמוכה, קומה ראשונה ולא כפי שבד"כ קורה בתביעות מסוג זה של פגיעה בפרטיות, באור שמש וחסימת אויר, שהתובעים גרים לרוב בגובה. והנה מסתבר שניתן לטעון להצצה ופגיעה בפרטיות גם מקומה נמוכה.

השופט קובע כך: "באשר לעוולה שעניינה הפרעת מאור שמש (סעיף 48 לפקודת הנזיקין); יסודות קיומה של עוולה זו, הינן כדלקמן: (1) מניעתה של כמות סבירה של אור שמש ע"י חסימתה או בדרך אחרת, (2) בהתחשב במיקומם וטיבם של המקרקעין. (3) רציפות הנאה של 15 שנה בתכוף לחסימה. הוכח בפני כי הן בשל תוצאת ההצללה והן בשל חסימת קרינה ישירה של אור שמש הנובעים מן המגדל נחסמה מן התובעת יכולת ההנאה מכמות סבירה של אור שמש לדירה בעיקר בתקופת החורף ולמצער למשך שעה אחת (החל מן השעה 8.00 ועד לשעה 9.00 בבוקר – המועד בו יוצאת התובעת מן הדירה לעבודתה). מפירוט רכיבי העוולה עולה כי אין נפקא מינא להבחנה אם מניעת כמות סבירה של אור שמש מקורה בצל שמטיל המגדל על פתחי הדירה או במיסוך הקרינה הישירה של השמש לתוך הדירה מחמת גובהו של המגדל.

אין חולק כי הדירה נמצאת בטבורה של עיר וכי באזור (אם כי לא בקירבה מידית לדירה) קיימים בנינים רבי קומות אחרים, אולם ממצאיו ומסקנותיו של "דו"ח הסקר" מעלים כי גם בסביבה אורבנית מובהקת יש לקיים תנאי סף של הנאה לאור השמש בעיקר בתקופת החורף. בלשון סעיף 48 לפקודת הנזיקין מובנית התובנה לפיה המבחן שיש לנקוט אינו איזו כמות אור שמש נגרעה – אלא כמות אור השמש שנשארה. גירסתה של התובעת לפיה הפכה הדירה לחשוכה וקודרת והצורך שהוכח להשתמש בתאורה מלאכותית בשעות הבוקר אומתה בפני והיא הנותנת כי כמות אור השמש שנותרה בדירה נופלת מתחת לסף של כמות אור שמש סבירה."

השופט מביא ציטוט יפה מפסק דין ידוע וישן (ע"א 403/73 בצלאל נ. סימנטוב) וכדאי להביאו גם כאן: "נכון שמי שגר בוילה בודדת בחיק הטבע כשחלונותיו קרועים לכל רוחות השמים, טבעי הוא שיזכה באור אוויר ושמש יותר ממי שגר בבית דירות בעיר מודרנית… אולם נראה לי כי בעשיית המאזן הזה קיים קו גבול שבו מפסיקים לעשות מאזן ומתחפרים ואין נסוגים עוד. כוונתי שגם בחיים המודרניים וגם בערים הגדולות… יש להבטיח שטח מחיה מינימאלי, פרטיות מינימאלית, יש להבטיח אוויר ואור שמש הנחוצה לאדם שכבר מזמן התרגל שלא לחיות במערות…" השופט דחה את הטענה בדבר סינוור שמגיע כדי הפרעה של ממש לשימוש סביר בדירה. הוא חייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 30,000 ₪ (היא ביקשה 125,000 ₪).