הוכחת שיעורו של הנזק

בתביעות בגין ליקויי בנייה אליהן נלווית חוות דעת מקצועית, לא תמיד חוות הדעת כוללת את כל מרכיבי התביעה אפילו בתחום המקצועי של הליקויים.
יש וכתב התביעה גופו מכיל טענות נוספות לחוות הדעת בדבר ליקויים, מבלי לכלול שום ממצא לגבי שיעורי הנזק שבגינם, ויש ובחוות הדעת המקצועית כלולים פריטים לרבות הוכחה לגבי היותם ראשי נזק בדירה, אך מבלי לציין את עלות ביטולם של ליקויים אלה.

במסגרת הקטגוריה הראשונה, אפשר לתאר מצב בו לכתב התביעה צורפה חוות דעת מקצועית הדנה בנושאים שהמומחה הממונה היה בקי בהם, אולם כתב התביעה כלל גם נושאים אחרים שלגביהם קיימת ציפייה כי עובדת קיומם תוכח במסגרת הראיות העובדתיות, בעוד ששיעור נזקם לא יוכח. לדוגמא, חוות הדעת המקצועית כוללת שורה של ליקויי בנייה והערכת עלויות תיקוניהם, וכתב התביעה כולל בנוסף לכך טענה בדבר הבטחה שלא מומשה לספק לתובע שתי חניות מקורות לרכב.

במסגרת הקטגוריה השנייה, נשתמש בדוגמא לעיל ונאמר כי חוות הדעת כוללת גם את ההוכחה הדרושה כי לא ניתנו שתי חניות כמובטח במפרט או בתוכניות המכר, אולם המומחה אשר קבע את עלויות התיקונים לגבי כל הליקויים הנטענים, בהיותו מהנדס, לא קבע מהו שיעור ירידת הערך כתוצאה מהיעדר החניות, כי הוא לא שמאי מקרקעין.

לגבי מצבים כגון זה, להלן ציטוטים משלושה פסקי דין:

1. ע"א 4218/90, חפציבה בע"מ נגד אלכסנדר וכרמן לחנר, בבית-המשפט העליון, שופטים: הנשיא מ' שמגר, א' גולדברג, י' מלץ, נפסק ביום 31.12.1992, פורסם בספר "עדות מומחה" הנזכר עמ' 459.

בית המשפט פסק:

"אכן, המשיבים התקשו בהבאת חוות-דעת מומחה בנוגע לגובה הנזק שנגרם להם, אולם עובדת קיומו של נזק למשיבים היא ודאית. בנסיבות אלה, הסכום שנפסק להם כפיצוי על יסוד הערכה בשל עצם הבניה, איננו גבוה, ובוודאי לא במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור".

2. ע"א 1781/90, דרוקר זכריה בע"מ נגד ציון פרטוש ואח', פד"י מ"ז(2) 621 בבית-המשפט העליון. פסק-דין של הנשיא מ' שמגר והשופטים ד' לוין וג' בך. נפסק ביום: 21.4.1993.

בית המשפט פסק:

"… המערערות טוענות כי נזקים אלו לא הוכחו, ואילו הקבלן מוסיף וטוען, שאפילו הוכחו הנזקים, הרי שיש להטיל את האחריות בגינם על החברה, ולא עליו.
נחה דעתי, שהוכח נזקם של המשיבים, פרט לנושא מגרש החנייה. בבית המשפט קמא הוצגו הראיות בקשר לנזקים האמורים, ונקבעו הממצאים בנוגע אליהם.
המדובר בנזקים שקשה לקבוע את שיעורם המדויק. ואמנם, מקום שהוכח קיומו של נזק, אך שיעורו אינו ודאי, אפשר עדין לפסוק פיצויים על דרך של אומדן כללי, וכך עשתה השופטת".

3. ת"א 19730/03 הרוש ברוך ורביטל נ' ריג'י חב' לבניין בע"מ, בית משפט השלום בחיפה, שופט: י' וגנר, פסק דין מיום 24.1.07, פדאור 15 (3) 07.

בית המשפט פסק:

"ב. ירידת ערך הדירה:
בחוות דעתו המומחה התייחס למספר אי התאמות שהתגלו בדירה (סעיפים א.6.6 – ד.6.6. לחוות הדעת). המומחה קבע כי אי התאמות אלה מחייבות הערכת שמאי לגבי הורדת ערך הדירה. מאחר ולא היתה בפני חוות דעת של שמאי להערכת ירידת הערך, אני סבור כי יש לפצות את התובעים בגין אי התאמות אלה, על בסיס אומדנה. בנסיבות המקרה שלפני, ובהתחשב בכך שלא הייתה בפני חוות דעת מטעם התובעים לעניין ירידת הערך לה הם טוענים, אני סבור כי פיצוי בסך 7,000 ש"ח הינו הפיצוי הראוי עבור ראש נזק זה."

גישה אחרת, שלדעתנו אינה ראויה, היא שבית המשפט ידחה את התביעה ככל שהתובע לא הוכיח את שיעור הנזק.

ראוי לעקוב גם אחר דברו של בית המשפט העליון במקרה דומה. מדובר בע"א 90 / 842 מוניס בוכהאלטר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רחובות, פד"י מו (5) 138. בערעור זה יש התייחסות לפסק דין של בית המשפט המחוזי אשר דחה זכות קבלת פיצויים בגין מקרקעין שנפגעו מתוכנית למרות שקבע כי המקרקעין אכן נפגעו מהתוכנית אלא שלדעת ביהמ"ש המחוזי הפגיעה לא הצדיקה פיצויים. שיעור הפגיעה לא נקבע, כי ככל הנראה לא הוכח על ידי התביעה. אף על פי שהנושא שעמד מול עיני בית המשפט העליון לא היה מה דין טענה לגבי פיצוי שהוכח קיומו ולא הוכח שיעור נזקו, יש מה ללמוד מפסק הדין שבערעור, לאור החזרת הנושא לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע, בין בעצמו ובין שיטרח לאפשר לצדדים להשלים ראיות, מהו שיעור ירידת ערך המקרקעין. שיעור זה, שלא ננקט בפסק הדין המחוזי, יהווה את הבסיס להחלטה האם קיימת זכות לפיצויים אם לאו.

להלן ציטוט מפסק הדין 842/90, דברי השופט י' מלץ בהסכמת חבריו המשנה לנשיא מ' אלון והשופט ד' לוין:

"לפיכך, השיקול שהנחה את השופט המלומד לדחות את התביעה למרות שהייתה פגיעה במקרקעין, בנימוק שהפגיעה הייתה "סבירה" וחל עליה הפטור הקבוע בסעיף 200, היה מוטעה. השופט המלומד היה צריך, ראשית, לקבוע מימצא באשר לשיעור הפגיעה במקרקעין עקב התכנית, ורק אז לקבוע, אם שיעור פגיעה זה הוא בתחום הסביר.
לבית-משפט זה, כערכאת ערעור, אין הכלים הדרושים כדי לקבוע אם הפגיעה הינה בתחום הסביר. זאת מפני שבית המשפט קמא לא קבע, כאמור, מימצא באשר לשיעורה של הפגיעה במקרה העומד לפנינו.
כיוון שהשופט הכריע לטובתה של הוועדה המקומית על סמך שיקול מוטעה, כאמור לעיל, לעניין סבירותה של הפגיעה, אין לדעת אם שכנעה הוועדה המקומית את בית המשפט קמא, שהפגיעה הינה בתחום הסביר על-פי המבחן הנכון – הוא המבחן של סבירות שיעור הפגיעה. מן הראוי לתת לוועדה המקומית הזדמנות נאותה לעשות כן. כמו כן, אין לדעת, אם שכנעה הוועדה המקומית את בית המשפט קמא שאין זה מן הצדק לשלם פיצויים. זאת מפני שהשופט המלומד לא דן כלל בשאלת הצדק של סעיף 200 לחוק, אלא רק בשאלת הסבירות, האמורה בסעיף זה.
לפיכך, הייתי מחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שיקבע מהו שיעור ירידת הערך שסבלו מקרקעי המערער בעקבות התכנית החדשה (היא תממ/3). כן על בית המשפט המחוזי לקבוע, אם שיעור פגיעה זה הוא בתחום הסביר, ואם אין זה מן הצדק לשלם פיצויים, כאמור בסעיף 200 לחוק. זאת תוך לקיחה בחשבון של הכללים שנקבעו על-ידי בית משפט זה בפסק הדין בפרשת פרי הארץ.
בית המשפט המחוזי רשאי, לצורך קביעתו האמורה, לגבות ראיות נוספות מהצדדים ולאפשר להם להשלים טיעוניהם, אם ימצא זאת לנכון".

גישה זו של בית המשפט מעדיפה את המהות על הפרוצדורה ומתווה דרך בה ילכו בתי המשפט בניסיון לברר את האמת עד תום, גם כאשר הדבר עלול לגרום להתמשכות הדיונים ואף להבאת ראיות חדשות ככל שצריך בשלבים מאוחרים, מן הסתם ראיות שהיה אפשר להביאן מראש.

‏24 אפריל 2007