ההירארכיה של בתי המשפט והוועדות לתכנון ולבנייה

כבר מימי משה רבנו בהנהיגו את בני ישראל במדבר, נקבעו כללים כיצד צריך לשפוט את העם – וכה כתוב בספר שמות, פרשת יתרו, פרק י"ח פסוק כ"ו [הפסוק המסכם את עצתו של יתרו אשר משה קיבל ויישם הלכה למעשה]:

"ושפטו את העם בכל עת. את הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטון ישפטו הם".

כבימינו אנו – עניינים פעוטים יחסית מגיעים אל בית משפט השלום, שמעליו ניצב בית המשפט המחוזי. או, בנושאי תכנון ובנייה במסגרת דיון בוועדות לתכנון ולבנייה, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מחליטה החלטות תכנוניות, כאשר מעליה ניצבת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ואף יש מסלול של הגשת ערעורים ודיון בהם – יש דרך להגיש ערר לוועדת ערר מחוזית, הדנה בעררים על החלטות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה.

ההירארכיה ברורה; מעמדו של כל גוף שיפוטי קבוע בדין. האמנם ההירארכיה ברורה גם לחברי הוועדות לתכנון ולבנייה בבואם לדון בתוכניות, או לשופט שבבית הדין היותר נמוך, כלומר, גם לאלה שמצפים מהם לקבל את ההכרעות של מי שמעליהם? מסתבר שלא תמיד, ולהלן ציטוט מערר 102/05 סוהיל עבאס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מרכזי, החלטת וועדת ערר מחוזית – מחוז הצפון, ע"י יו"ר וועדה הערר עו"ד דרור לביא-אפרת מיום 31 למאי 2005: "במהלך הערר שאלנו את הצדדים האם העובדות הבסיסיות הנוגעות לבנייה השתנו מאז הערר הקודם, ונענינו בשלילה. אנו סבורים כי די היה בכך, בכדי לקבל את הערר. המדובר בהחלטה תקפה שניתנה ע"י וועדת ערר, וככזו, היא מחייבת את הוועדה המקומית. היא אינה יכולה לסטות מהחלטות וועדת הערר, ללא שינוי נסיבות. כבר פסקנו, בערר 183/04 פרטנר תקשורת בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ולבנייה נצרת כדלקמן:

"עם כל הכבוד לוועדה המקומית, נימוקי וועדת הערר אינם צריכים להיות מקובלים עליה. זוהי ערכאה בה מתקיים ערר על החלטות המשיבה. ובין אם הדרך נראה לה ובין אם לאו, עליה לקיימן. הוראות חוק התכנון והבנייה קובעות מדרג סמכויות בין הוועדות השונות, ועל כל הוועדות לפעול בהתאם להירארכיה זו. כך, נקבע כי הוראות תוכנית מתאר ארצית גוברות על הוראות המופיעות בתוכניות מתאר מחוזיות ותוכניות מקומיות ומפורטות. המשיבה אינה יכולה להחליט, לשם הדוגמא, כי הוראות המופיעות בתוכנית מתאר ארצית [כדוגמא התמ"א דידן], אינן מקובלות עליה, ואין היא יכולה להחליט מתי החלטות וועדת ערר מקובלות עליה ומתי לא. תפיסה אנרכיסטית שכזו, על ידי גוף סטטוטורי, אינה יכולה להיות מקובלת, בשום מערכת שלטונית חפצת חיים.

כך נפסק בעניין החובה לשמור על ההירארכיה בבתי המשפט [עניין ממנו ניתן ללמוד גם לענייננו, מכוח היקש מחוק בתי המשפט לחוק התכנון והבנייה] ברע"א 7152/94, פנינה שידלוב נ' אברהם קיהן פ"ד מ"ט (5) 309, 312: "לא ברור לנו על יסוד מה נטל בית המשפט המחוזי חירות לעצמו לסטות מקביעה שנעשתה על ידי ערכאה גבוהה ממנו, אפילו אין היא מקובלת עליו. המבנה הנורמטיבי של מערכת המשפט בישראל מחייב קיום הירארכיה שעל פיה כפוף כל בית משפט להחלטות בית-משפט הגבוה ממנו, והיה על בית המשפט המחוזי לנהוג כפי שהורו לו ולדון בערעור שהוגש לו לגופו של עניין" לפיכך, אם החלטת ועדה זו לא הייתה מקובלת על המשיבה, הייתה יכולה היא למצוא את הדרך לתקוף אותה.

אולם התעלמות מהחלטה של ערכאה גבוהה יותר, אינה אלא ביזוי הדין, ואין מקום כלל לקבל נימוק שכזה מטעם המשיבה, לדחיית בקשה להיתר.

"דברים אלו יפים גם לענייננו". לפנינו מקרה שאינו נדיר, אלא מקרה שגרתי – כמעט ממוסד: הנה כי כן, כבר יש לגביו תקדימים הן בעבודת בתי המשפט והן בעבודת הוועדות השונות לתכנון ולבנייה. מה שנקבע על ידי ערכאה יותר גבוהה – לא ממש מחייב את הערכאה הנמוכה, הנוהגת באופן עצמאי ובלתי תלוי בסדר ההירארכי המחייב; סדר, שהוא תנאי הכרחי לשלטון החוק. לגבי האזרח הקטן, הדברים חמורים מעל מה שאפשר לחשוב ממבט ראשון. המשמעות היא, כי האזרח אינו יכול לסמוך על ייעוץ שיקבל מעורך הדין, אף אם הייעוץ מושתת על פסקי דין מחייבים של בית המשפט העליון. כבמקרה המצוטט לעיל, החלטת מנומקת של וועדת ערר אמורה להנחות כל מקרה מקביל אחר, נראה לי כי לחייב כל מקרה זהה אחר, ולבטח לחייב את הוועדה התחתונה שלגביה ניתנה ההחלטה הספציפית. ראו גם את פסק הדין שבהמשך למאמר זה, עליו נסמכת החלטת וועדת ערר בה מדובר, ובו אישוש לביקורת. לאור פסק הדין עולות שאלות נוקבות: מה היה הדין, לו לא הוגשה בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון? מה היה פסק הדין הסופי, לו למערערת לא היה נותר עוד כוח [או כסף] להמשיך? לו בא כוחה התייאש מהליכי הצדק? לו חו"ח הצליח בית המשפט קמא לעקוף את בית המשפט העליון?… יש גם ייעוץ מקובל בקרב עורכי הדין המושתת על שפע של ניסיון, ולצערי לא משולל יסוד, לפיו ערעורים מוצדקים רבים לא נדונים כלל בערכאת הערעור.

לעתים קרובות כלולה בהחלטת בית הדין שבערעור אמירה ברורה המעידה כי בית המשפט החליט שלא לדון בערעור לגופו, מטעמים שונים, ואף תוך הבעת טרוניה על שהערעור הגיע לפתחו והטרידו שלא לצורך. לאור כל זאת מתעוררות שאלות לגבי הליך מינוי השופטים והבקרה על עבודתם המקצועית. אולי מינוי שופטים לתקופת זמן מוגבלת היה תורם למניעת התופעה הנ"ל או לפחות לצמצומה לכדי מקרים חריגים. ואולי מנגנון בקרה על השופטים שיהיה גם בעל שיניים הוא הפתרון. לגבי וועדות לתכנון ולבנייה וועדות ערר, השאלה הרבה יותר מורכבת כי מלכתחילה חברי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לא משפטנים, כך גם חברי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, כל אלה – חלקם נבחרי ציבור וחלקם ממונים. אמנם יו"ר וועדת ערר חייב להיות משפטן, אך הוא לבדו [ללא חבריו]. נכון הוא כי הנושאים המובאים בפני וועדות התכנון והבנייה לסוגיהן הם נושאים תכנוניים, ושומה עליהן לשקול שיקולי תכנון בהכרעותיהן, אך אף ששוקלים הן שיקולי תכנון, אי אפשר לנטרל את הנושא התכנוני מהנושא המשפטי שברוב המקרים שלובים זה בזה.