שלום אורח, לחץ להתחבר    הודעות אישיות    דף אישי    שכחתי סיסמא
אודות | צור קשר | פרסום באתר 

הצטרף לניוזלטר שלנו וקבל למייל עדכוני תוכן, מבצעים והטבות פעמיים בחודש
שם ומשפחה
דואר אלקטרוני
* הפרטים שתשלח לא יועברו לאף אחד!

אירועי מכירה לחברי הפורטל - סוגרים הכל לדירה

ערב בבית טמבור - בואו להרצאה של דניאל חסון ערב בבית טמבור - בואו להרצאה של דניאל חסון

ערב לקניה קבוצתית למוצרי חשמל, בשיתוף רשת אבי סופר ערב לקניה קבוצתית למוצרי חשמל, בשיתוף רשת אבי סופר

ערב מכירות לפתרונות שינה בשיתוף עמינח סנטר ערב מכירות לפתרונות שינה בשיתוף עמינח סנטר

ערב דיירים לרכישת גופי תאורה מהיבואן לצרכן בטכנולייט ערב דיירים לרכישת גופי תאורה מהיבואן לצרכן בטכנולייט

קבוצת קניה לרכישת פתרונות מיזוג לדירה קבוצת קניה לרכישת פתרונות מיזוג לדירה

קבוצת קניה למקלחונים, חיפויי זכוכית ועבודות זכוכית לדירה קבוצת קניה למקלחונים, חיפויי זכוכית ועבודות זכוכית לדירה

לשון הרע בבתים משותפים

לשון הרע בבתים משותפים

אם בעבר התביעה השכיחה, הרגילה והמקובלת ביותר בתחום לשון הרע היתה כנגד עתון, רדיו או טלויזיה, הרי שבשנים האחרונות כבר אין הדבר כך. כיום אנו נתקלים יותר ויותר בתביעות דיבה בהקשרים שונים לחלוטין. מעניין? קיראו בהמשך

מאת: עורך דין עפר שחל
עודכן לאחרונה: 30/09/2009

אם בעבר התביעה השכיחה, הרגילה והמקובלת ביותר בתחום לשון הרע היתה כנגד עתון, רדיו או טלויזיה, הרי שבשנים האחרונות כבר אין הדבר כך. כיום אנו נתקלים יותר ויותר בתביעות דיבה בהקשרים שונים לחלוטין: החל מתביעות נגד פירסומים באינטרנט (כולל נגד טוקבקיסטים!), דרך תביעות בגין דברים שנאמרים במהלך משפט או מחוץ ובסמוך לכתלי בית המשפט (זו כבר ממש "מגיפה"!) וכלה בתביעות לשון הרע בין שכנים על רקע סיכסוכים בבית המשותף.



ואכן לשון הרע יכולה לצוץ לה לא רק בעקבות פרסום פומבי ולא רק בעקבות ביטוי כתוב או משודר, אלא גם מאמירות קטנות כאלה "על הדרך". על כך יאמר: הזהרו עד מאוד בלשונכם כי יש מי שמחפש בדיוק את זה!



סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965, מגדיר "לשון הרע" כך:



לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.



כאמור פרסום לשון הרע אינו מחייב תפוצה או תהודה רחבה. מספיק שחוץ מהנפגע עצמו ישמע את אמירת הדיבה רק מאזין בודד אחד נוסף כדי לספק את לשון החוק! גם זה בגדר "פרסום"! ולגבי דיבה בכתב – די בכך ש"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." שימו לב: עשוי היה להגיע ולא בהכרח הגיע בפועל.



כמו כן אין הכרח שאותה לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות ודי בכך אם היא משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות.



כבר עתה ניתן בהחלט להסיק שלפי החוק בישראל לא צריך הרבה כדי להוציא דיבתו של מישהו. לא בראש חוצות, לא בראש המהדורה, לא בקולי קולות ולא קבל עם ועדה. גם "בקטנה".



ולכן לצד תביעות הדיבה "הישנות והטובות" (=ה"קלסיות") בגין תחקיר בומבסטי בעמוד הראשון של עתון רב תפוצה או בראש מהדורת החדשות בטלויזיה, חיות להן בשלום ואף מתרבות בקצב מסחרר תביעות הדיבה "הקטנות" (במרכאות – משום שבעיניו של הנפגע, פגיעה בשמו הטוב לעולם אינה קטנה). למשל בגין ניבול פה או השמצונת בהבל פה מחוץ לאולם בית משפט לאחר דיון סוער ומתוח או סינון גידופון קצר בחדר מדרגות של בית משותף בין שכנים מסוכסכים.



סיטואציה אופיינית לתביעות דיבה בהקשר של בתים משותפים היא למשל במסגרת אסיפות דיירים או אפילו אסיפות ועד. לא פעם מתלהטות הרוחות והביטויים ההדדיים הופכים להיות חריפים וקיצוניים יותר. כאן היבט הפומביות ברור מאליו. כפי שראינו אין זה משנה אם הביטוי הפוגע נרשם בפרוטוקול אם לאו, שכן די גם באמירה בע"פ.



תביעות שמוגשות על רקע אסיפות או ישיבות כאלה מתאפיינות לא אחת בעדויות סותרות אודות הדברים שנאמרו. ראשומון, כל אחד שמע אחרת. מלה מול מלה. כולם נשבעים ומוזהרים לומר את האמת ורק את האמת. וכל אחד מעיד ההיפך. בהחלט מלאכה קשה לשופט.

יש בתים משותפים גדולים שמנהלים פורום אינטרנט פנימי לצורך ניהול הרכוש המשותף ועבודת הוועד. זה כלי עבודה נהדר.

אך למרות שמדובר בפורום פנימי בתוך הבית המשותף, עדיין תפוצה מוגבלת זו יכולה להיות, כפי שראינו, קהל מספיק לתביעת לשון הרע. חוץ מזה אין באמת דבר כזה "פורום פנימי" בתחום האינטרנטי, שכן דרך מנועי החיפוש הרגילים תגיעו גם לשם ולכן התהודה והטענה לנזק בעקבות פגיעה בשם הטוב עלולים לעלות ממון רב.



שתי ההגנות שמככבות בד"כ בתביעות אלה מצד הנתבעים הן "הבעת דיעה" או "תגובה לדיבה קודמת", שתיהן הגנות מלשון הרע במסגרת שורת ההגנות הארוכה, שתחת הכותרת הכללית של "הגנת תום הלב".

מותר להביע דיעה על אדם, כולל דיעה ביקורתית ונוקבת וזה חלק מחופש הביטוי, שהינה זכות יסוד, מהחשובות ביותר במשפט בישראל. כמו כן מותר לגנות או להכחיש לשון הרע שהובעה קודם לכן נגדך, בביטוי חריף ודיבתי כשלעצמו.

יחד עם זאת הנטל להוכיח קיומו של תום לב כאמור, רובץ על כיתפי הנתבע וזה לא נטל של מה בכך.

אחת ההמלצות החשובות שנותן עו"ד ללקוח שלו שמבקש להגיש תביעת דיבה היא להקדים ולשלוח מכתב לפוגע ובו דרישה להתנצלות, הכחשה ו/או תיקון הדברים שהוטחו בו. אם הפוגע לא מגיב או מסרב תשלל ממנו הגנת תום הלב.



לשון הרע היא בדרך כלל הליך אזרחי שדורש התנצלות ופיצוי כספי בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע. אין אגב חובה לתבוע כסף וניתן לדרוש רק התנצלות. אעיר בקצרה, שהחוק איפשר גם מסלול אחר, פלילי. כלומר הנפגע יכול להתלונן במשטרה על מעשה הדיבה ואם המשטרה תמצא לנכון, היא תנהל הליך פלילי נגד הפוגע. זה נדיר. כדי שזה יקרה נדרש זדון או נסיבות מיוחדות. ניתן גם להגיש קובלנה פלילית (שזה הליך בו אדם פרטי או חברה, מגיש הליך פלילי ולא המדינה. לא ארחיב שכן אין כמעט רלבנטיות לענייננו).



בוא נדבר קצת על דרישת ההתנצלות ודרישת הפיצוי הכספי.



לגבי התנצלות – הדבר הכי טבעי בתביעת דיבה זה לדרוש תיקון, הכחשה של הדיבה, התנצלות. תביעת דיבה כספית בלבד ללא דרישה להתנצל עלולה להיתפס כחמדנות גרידא.

התנצלות אינה מוחקת אמנם את שנעשה ואין בה כדי לתקן באופן מושלם את הפגיעה שכבר הוצעה אבל יש בה חשיבות רבה לתובע, והדברים ברורים.

ניסוח ההתנצלות והתיקון חשובים מאוד ולא פעם הצורה היא שמכרעת כאן. גודל ההתנצלות, מיקומה, תהודתה, הבולטות שלה, היותה בלתי מסוייגת וחד משמעית – אלא הפרמטרים החשובים שיש לשים אליהם לב. הנתבע ינסה לגמד זאת. יש מיקוח וזה לגיטימי. נתבע יבקש תחילה לא לכנות את הדברים התנצלות אלא "הבהרה" או "תיקון". עוד נוסח מרכך שנהוג למצוא הוא "אם התובע נפגע מהדברים, אז הנתבע מתנצל על כך...", נוסח שמלמד על העדר כוונה לפגוע.

אוכל להמליץ שאם כבר הגעתם לשלב החשוב הזה – בין לאחר הגשת תביעה ומוטב עוד לפני כן, לאחר דרישה ראשונה מצד אדם כלפי הפוגע להתנצל ובכך לסיים הענין – כדאי להעביר את ניסוח ההתנצלות לגורם שלישי, שמקובל על שני הצדדים. זה מגדיל את הסיכוי שההסדר לא יפול בשל אי יכולת להסכים על נוסח.



לגבי הכסף – כמה שווה שמו הטוב של אדם? יש לזה מחיר בכלל? שאלה נחמדה שמצלצלת יפה אבל בסופו של דבר קצת דמגוגית. כל דיני הנזיקין ובכלל זה תביעות דיבה, קשות לכימות כספי. זו לא מתמטיקה. זו הערכה ואילוץ. אבל עדיין זה נעשה יום יום שעה שעה.

לקוחות שמגיעים אלי מתחילים לרוב בדרישה גבוהה וזה טבעי. הם נוקבים סכום דרישה או תביעה גבוה מאוד כי הם חשים פגיעה סובייקטיבית קשה ולדידם זכאים לפיצוי ממשי, מאות אלפים שלא לומר מליונים. כמובן שדרישה לסכום גבוה גוררת גם אגרה גבוהה בעת פתיחת הליך בבית משפט (2.5% מסכום התביעה). אם מדובר בשלב טרום תביעה הרי שדרישה לפיצוי כספי גבוה תביא לרוב לטירפוד כל הסדר מוסכם לפתרון הענין (וזאת להבדיל מדרישה להתנצלות שהיא טבעית ומובנת מאליה וניתן ביתר קלות להגיע להסדר מוסכם עליה).

דרישה לסכום גבוה עלולה להצטייר מאוד לא טוב (לשופט למשל) אם הנסיבות אינן מצדיקות זאת. שוב – יש הבדל בין רמיסת שמו של אדם בכלי תקשורת פופולאריים לבין השמעת עלבון בע"פ מול כמה שכנים.

לכן כדאי לתת פרופורציה לדרישה – מקובל שתביעה על "דיבה קטנה" לא תעבור 100,000 ₪ וזה כבר רף גבוה. אני ממליץ על מחצית כתקרה – כלומר 50,000 ₪.

החוק מדבר על סכום של עד 50,000 ₪ כפיצוי על פגיעה לא מכוונת בשם הטוב ללא כל דרישה להוכיח נזק ועל 100,000 ₪ כתקרת פיצוי על פגיעה מכוונת ללא הוכחת נזק. יש ביטויים שהם לשון הרע כמעט מתוך הגדרה כלומר: גידופים וקללות שברור שנועדו להכפיש, להשפיל ולפגוע באדם ובשמו הטוב. ביטויים אלה הם בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו. לכן תביעה שמוגשת על רקע השמעת ביטויים מובהקים של דיבה עלולה להיות הליך מהיר ו"קטלני" לכיס ללא כל צורך להוכיח שנגרם נזק ממשי לשימך הטוב והסכום כאמור גם ללא הוכחת נזק עשוי להגיע עד 50,000 ₪.

תביעות לשון הרע ניתן להגיש גם בבית משפט לתביעות קטנות ובמקרה זה התביעה מוגבלת לסכום של 30,100 ₪. היתרון בהליך של תביעה קטנה הוא בפשטות היחסית שלו ובמהירות היחסית שלו.

למפקח על המקרקעין אין סמכות לדון בתביעת לשון הרע, גם בהקשר של סכסוך שכנים או בתים משותפים.



נוכח "האופנתיות" והיד הקלה על ההדק בהגשת תביעות דיבה בעיקר במסלול הזול, הפשוט והמהיר של תביעות קטנות ונוכח הפיתוי לחסל חשבונות בבית המשותף באמצעות תביעות כאלה, המלצתי היא ריסון וזהירות מרביים, בכתב ובע"פ. אל תתנו לפרובוקציה להפיל אתכם ואל תשחררו את חרצובות לשונכם כי בפינה אורבת לה התביעה.



תביעה שמבקש ועד הבית להגיש בגין לשון הרע כנגד דייר או דיירים אינה חלק אינטגרלי מניהול הרכוש המשותף ואיננה יכולה לבוא בגדר פעולה שבסמכות ועד הבית, כועד. לכן הוצאות התביעה אינן יכולות להיות משולמות מקופת הבית וזאת בהבדל מתביעות אחרות, שועד הבית, כאישיות משפטית נפרדת, יכול להגיש במסגרת סמכותו (כגון תביעות נגד סרבני תשלום, השתלטות על רכוש משותף ועוד).



כדי להמחיש מעט את הדברים נספר למשל על פסק דין מעניין שניתן לאחרונה (ביום 27.8.09 ע"י כב' השופט מנחם קליין בבית משפט לתביעות קטנות בת"א, ת"ק 08-06- 728). התביעה הוגשה ע"י חבר וועד כנגד דיירת שהייתה חברת ועד לפניו. סכום התביעה היה 17,800 ש"ח שהיה בזמנו תיקרת הסמכות העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות. בקצרה סיפור הרקע היה טענות של פגיעה בשם הטוב שנאמרו במהלך הליך משפטי קודם בסכסוך בין דיירים.

אחת מהטענות שהועלו בתביעה הייתה בהקשר של מכתב ששלח צד אחד למשנהו. במהלך התביעה לא הצליח התובע להוכיח שהמכתב הועבר או הופץ לדיירים נוספים. זהו אותו מקרה גבולי, שמשמש היום יותר ויותר בסיס להגשת תביעות דיבה.

הדיבה הנטענת במקרה זה היתה על רקע סכסוך משפטי קודם. בין היתר קובע השופט קליין כך: " לא ראוי, לטעמי, כמדיניות שיפוטית לאפשר ל"מעגל שוטה" בלתי נגמר על ידי תביעות נוספות שנולדות מדיון בסכסוכים ישנים בבית המשפט. לא יהיה לדבר סוף. כל דיון בבית המשפט בתיק מסוים, יגרום ל"הולדת" עוד שלושה תיקים נוספים לפחות. אלו יגרמו להגשת עוד תשע תביעות וכן הלאה, בטור הנדסי. בית המשפט אינו "מחנך מחדש" של צדדים למשפט. על בתי המשפט, העמוסים בלאו הכי, להתמודד עם תיקים אמיתיים, עם סכסוכים שפתרונם רק בבית המשפט ולא בשאלות של חינוך ודרך ארץ, שמירת הלשון וטון דיבור. מדיניות שיפוטית ראויה מצריכה העברת מסר ולפיו יש להימנע מהתרבות הליכים על גבי הליכים לפי חוק איסור לשון הרע על דברים הנאמרים במהלך משפט או כחלק מההליכים המשפטיים. הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות מבישה במהלך הדיונים היא בערכאה הדיונית על ידי שימוש בכלים דיוניים כגון בעניין הוצאות המשפט, הוצאת אדם מאולם בית המשפט או העברת תלונה ללשכת עורכי הדין ולא על ידי פתיחת הליך חדש בגין דברים שנאמרו בדיון בתיק אחר".



פס"ד זה אינו חריג בנוף אלא חלק משורה של פסקי דין, שמנסים לרסן את התופעה המתרחבת של הגשת תביעות דיבה בהקשרים של הליכים משפטיים ו/או סיכסוכים בבתים משותפים.

תביעת לשון הרע אחרת בין שכנים נידונה בבימ"ש השלום בחיפה (השופטת תמר נאות פרי ת.א.23843/06 ניתן 25.12.07). כאן נדחתה התביעה בשל הגנת תום הלב.



לפני הגשת תביעה כדאי מאוד לקבל יעוץ מקדים מעו"ד, בכדי לבחון היטב את כל היבטי המקרה ולראות האם מוצדק לנקוט בהליך משפטי. סיכון מול סיכוי.


, אם בעבר התביעה השכיחה, הרגילה והמקובלת ביותר בתחום לשון הרע היתה כנגד עתון, רדיו או טלויזיה, הרי שבשנים האחרונות כבר אין הדבר כך. כיום אנו נתקלים יותר ויותר בתביעות דיבה בהקשרים שונים לחלוטין: החל מתביעות נגד פירסומים באינטרנט (כולל נגד טוקבקיסטים!), דרך תביעות בגין דברים שנאמרים במהלך משפט או מחוץ ובסמוך לכתלי בית המשפט (זו כבר ממש "מגיפה"!) וכלה בתביעות לשון הרע בין שכנים על רקע סיכסוכים בבית המשותף. ואכן לשון הרע יכולה לצוץ לה לא רק בעקבות פרסום פומבי ולא רק בעקבות ביטוי כתוב או משודר, אלא גם מאמירות קטנות כאלה "על הדרך". על כך יאמר: הזהרו עד מאוד בלשונכם כי יש מי שמחפש בדיוק את זה! סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965, מגדיר "לשון הרע" כך: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. כאמור פרסום לשון הרע אינו מחייב תפוצה או תהודה רחבה. מספיק שחוץ מהנפגע עצמו ישמע את אמירת הדיבה רק מאזין בודד אחד נוסף כדי לספק את לשון החוק! גם זה בגדר "פרסום"! ולגבי דיבה בכתב – די בכך ש"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." שימו לב: עשוי היה להגיע ולא בהכרח הגיע בפועל. כמו כן אין הכרח שאותה לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות ודי בכך אם היא משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות. כבר עתה ניתן בהחלט להסיק שלפי החוק בישראל לא צריך הרבה כדי להוציא דיבתו של מישהו. לא בראש חוצות, לא בראש המהדורה, לא בקולי קולות ולא קבל עם ועדה. גם "בקטנה". ולכן לצד תביעות הדיבה "הישנות והטובות" (=ה"קלסיות") בגין תחקיר בומבסטי בעמוד הראשון של עתון רב תפוצה או בראש מהדורת החדשות בטלויזיה, חיות להן בשלום ואף מתרבות בקצב מסחרר תביעות הדיבה "הקטנות" (במרכאות – משום שבעיניו של הנפגע, פגיעה בשמו הטוב לעולם אינה קטנה). למשל בגין ניבול פה או השמצונת בהבל פה מחוץ לאולם בית משפט לאחר דיון סוער ומתוח או סינון גידופון קצר בחדר מדרגות של בית משותף בין שכנים מסוכסכים. סיטואציה אופיינית לתביעות דיבה בהקשר של בתים משותפים היא למשל במסגרת אסיפות דיירים או אפילו אסיפות ועד. לא פעם מתלהטות הרוחות והביטויים ההדדיים הופכים להיות חריפים וקיצוניים יותר. כאן היבט הפומביות ברור מאליו. כפי שראינו אין זה משנה אם הביטוי הפוגע נרשם בפרוטוקול אם לאו, שכן די גם באמירה בע"פ. תביעות שמוגשות על רקע אסיפות או ישיבות כאלה מתאפיינות לא אחת בעדויות סותרות אודות הדברים שנאמרו. ראשומון, כל אחד שמע אחרת. מלה מול מלה. כולם נשבעים ומוזהרים לומר את האמת ורק את האמת. וכל אחד מעיד ההיפך. בהחלט מלאכה קשה לשופט. יש בתים משותפים גדולים שמנהלים פורום אינטרנט פנימי לצורך ניהול הרכוש המשותף ועבודת הוועד. זה כלי עבודה נהדר. אך למרות שמדובר בפורום פנימי בתוך הבית המשותף, עדיין תפוצה מוגבלת זו יכולה להיות, כפי שראינו, קהל מספיק לתביעת לשון הרע. חוץ מזה אין באמת דבר כזה "פורום פנימי" בתחום האינטרנטי, שכן דרך מנועי החיפוש הרגילים תגיעו גם לשם ולכן התהודה והטענה לנזק בעקבות פגיעה בשם הטוב עלולים לעלות ממון רב. שתי ההגנות שמככבות בד"כ בתביעות אלה מצד הנתבעים הן "הבעת דיעה" או "תגובה לדיבה קודמת", שתיהן הגנות מלשון הרע במסגרת שורת ההגנות הארוכה, שתחת הכותרת הכללית של "הגנת תום הלב". מותר להביע דיעה על אדם, כולל דיעה ביקורתית ונוקבת וזה חלק מחופש הביטוי, שהינה זכות יסוד, מהחשובות ביותר במשפט בישראל. כמו כן מותר לגנות או להכחיש לשון הרע שהובעה קודם לכן נגדך, בביטוי חריף ודיבתי כשלעצמו. יחד עם זאת הנטל להוכיח קיומו של תום לב כאמור, רובץ על כיתפי הנתבע וזה לא נטל של מה בכך. אחת ההמלצות החשובות שנותן עו"ד ללקוח שלו שמבקש להגיש תביעת דיבה היא להקדים ולשלוח מכתב לפוגע ובו דרישה להתנצלות, הכחשה ו/או תיקון הדברים שהוטחו בו. אם הפוגע לא מגיב או מסרב תשלל ממנו הגנת תום הלב. לשון הרע היא בדרך כלל הליך אזרחי שדורש התנצלות ופיצוי כספי בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע. אין אגב חובה לתבוע כסף וניתן לדרוש רק התנצלות. אעיר בקצרה, שהחוק איפשר גם מסלול אחר, פלילי. כלומר הנפגע יכול להתלונן במשטרה על מעשה הדיבה ואם המשטרה תמצא לנכון, היא תנהל הליך פלילי נגד הפוגע. זה נדיר. כדי שזה יקרה נדרש זדון או נסיבות מיוחדות. ניתן גם להגיש קובלנה פלילית (שזה הליך בו אדם פרטי או חברה, מגיש הליך פלילי ולא המדינה. לא ארחיב שכן אין כמעט רלבנטיות לענייננו). בוא נדבר קצת על דרישת ההתנצלות ודרישת הפיצוי הכספי. לגבי התנצלות – הדבר הכי טבעי בתביעת דיבה זה לדרוש תיקון, הכחשה של הדיבה, התנצלות. תביעת דיבה כספית בלבד ללא דרישה להתנצל עלולה להיתפס כחמדנות גרידא. התנצלות אינה מוחקת אמנם את שנעשה ואין בה כדי לתקן באופן מושלם את הפגיעה שכבר הוצעה אבל יש בה חשיבות רבה לתובע, והדברים ברורים. ניסוח ההתנצלות והתיקון חשובים מאוד ולא פעם הצורה היא שמכרעת כאן. גודל ההתנצלות, מיקומה, תהודתה, הבולטות שלה, היותה בלתי מסוייגת וחד משמעית – אלא הפרמטרים החשובים שיש לשים אליהם לב. הנתבע ינסה לגמד זאת. יש מיקוח וזה לגיטימי. נתבע יבקש תחילה לא לכנות את הדברים התנצלות אלא "הבהרה" או "תיקון". עוד נוסח מרכך שנהוג למצוא הוא "אם התובע נפגע מהדברים, אז הנתבע מתנצל על כך...", נוסח שמלמד על העדר כוונה לפגוע. אוכל להמליץ שאם כבר הגעתם לשלב החשוב הזה – בין לאחר הגשת תביעה ומוטב עוד לפני כן, לאחר דרישה ראשונה מצד אדם כלפי הפוגע להתנצל ובכך לסיים הענין – כדאי להעביר את ניסוח ההתנצלות לגורם שלישי, שמקובל על שני הצדדים. זה מגדיל את הסיכוי שההסדר לא יפול בשל אי יכולת להסכים על נוסח. לגבי הכסף – כמה שווה שמו הטוב של אדם? יש לזה מחיר בכלל? שאלה נחמדה שמצלצלת יפה אבל בסופו של דבר קצת דמגוגית. כל דיני הנזיקין ובכלל זה תביעות דיבה, קשות לכימות כספי. זו לא מתמטיקה. זו הערכה ואילוץ. אבל עדיין זה נעשה יום יום שעה שעה. לקוחות שמגיעים אלי מתחילים לרוב בדרישה גבוהה וזה טבעי. הם נוקבים סכום דרישה או תביעה גבוה מאוד כי הם חשים פגיעה סובייקטיבית קשה ולדידם זכאים לפיצוי ממשי, מאות אלפים שלא לומר מליונים. כמובן שדרישה לסכום גבוה גוררת גם אגרה גבוהה בעת פתיחת הליך בבית משפט (2.5% מסכום התביעה). אם מדובר בשלב טרום תביעה הרי שדרישה לפיצוי כספי גבוה תביא לרוב לטירפוד כל הסדר מוסכם לפתרון הענין (וזאת להבדיל מדרישה להתנצלות שהיא טבעית ומובנת מאליה וניתן ביתר קלות להגיע להסדר מוסכם עליה). דרישה לסכום גבוה עלולה להצטייר מאוד לא טוב (לשופט למשל) אם הנסיבות אינן מצדיקות זאת. שוב – יש הבדל בין רמיסת שמו של אדם בכלי תקשורת פופולאריים לבין השמעת עלבון בע"פ מול כמה שכנים. לכן כדאי לתת פרופורציה לדרישה – מקובל שתביעה על "דיבה קטנה" לא תעבור 100,000 ₪ וזה כבר רף גבוה. אני ממליץ על מחצית כתקרה – כלומר 50,000 ₪. החוק מדבר על סכום של עד 50,000 ₪ כפיצוי על פגיעה לא מכוונת בשם הטוב ללא כל דרישה להוכיח נזק ועל 100,000 ₪ כתקרת פיצוי על פגיעה מכוונת ללא הוכחת נזק. יש ביטויים שהם לשון הרע כמעט מתוך הגדרה כלומר: גידופים וקללות שברור שנועדו להכפיש, להשפיל ולפגוע באדם ובשמו הטוב. ביטויים אלה הם בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו. לכן תביעה שמוגשת על רקע השמעת ביטויים מובהקים של דיבה עלולה להיות הליך מהיר ו"קטלני" לכיס ללא כל צורך להוכיח שנגרם נזק ממשי לשימך הטוב והסכום כאמור גם ללא הוכחת נזק עשוי להגיע עד 50,000 ₪. תביעות לשון הרע ניתן להגיש גם בבית משפט לתביעות קטנות ובמקרה זה התביעה מוגבלת לסכום של 30,100 ₪. היתרון בהליך של תביעה קטנה הוא בפשטות היחסית שלו ובמהירות היחסית שלו. למפקח על המקרקעין אין סמכות לדון בתביעת לשון הרע, גם בהקשר של סכסוך שכנים או בתים משותפים. נוכח "האופנתיות" והיד הקלה על ההדק בהגשת תביעות דיבה בעיקר במסלול הזול, הפשוט והמהיר של תביעות קטנות ונוכח הפיתוי לחסל חשבונות בבית המשותף באמצעות תביעות כאלה, המלצתי היא ריסון וזהירות מרביים, בכתב ובע"פ. אל תתנו לפרובוקציה להפיל אתכם ואל תשחררו את חרצובות לשונכם כי בפינה אורבת לה התביעה. תביעה שמבקש ועד הבית להגיש בגין לשון הרע כנגד דייר או דיירים אינה חלק אינטגרלי מניהול הרכוש המשותף ואיננה יכולה לבוא בגדר פעולה שבסמכות ועד הבית, כועד. לכן הוצאות התביעה אינן יכולות להיות משולמות מקופת הבית וזאת בהבדל מתביעות אחרות, שועד הבית, כאישיות משפטית נפרדת, יכול להגיש במסגרת סמכותו (כגון תביעות נגד סרבני תשלום, השתלטות על רכוש משותף ועוד). כדי להמחיש מעט את הדברים נספר למשל על פסק דין מעניין שניתן לאחרונה (ביום 27.8.09 ע"י כב' השופט מנחם קליין בבית משפט לתביעות קטנות בת"א, ת"ק 08-06- 728). התביעה הוגשה ע"י חבר וועד כנגד דיירת שהייתה חברת ועד לפניו. סכום התביעה היה 17,800 ש"ח שהיה בזמנו תיקרת הסמכות העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות. בקצרה סיפור הרקע היה טענות של פגיעה בשם הטוב שנאמרו במהלך הליך משפטי קודם בסכסוך בין דיירים. אחת מהטענות שהועלו בתביעה הייתה בהקשר של מכתב ששלח צד אחד למשנהו. במהלך התביעה לא הצליח התובע להוכיח שהמכתב הועבר או הופץ לדיירים נוספים. זהו אותו מקרה גבולי, שמשמש היום יותר ויותר בסיס להגשת תביעות דיבה. הדיבה הנטענת במקרה זה היתה על רקע סכסוך משפטי קודם. בין היתר קובע השופט קליין כך: " לא ראוי, לטעמי, כמדיניות שיפוטית לאפשר ל"מעגל שוטה" בלתי נגמר על ידי תביעות נוספות שנולדות מדיון בסכסוכים ישנים בבית המשפט. לא יהיה לדבר סוף. כל דיון בבית המשפט בתיק מסוים, יגרום ל"הולדת" עוד שלושה תיקים נוספים לפחות. אלו יגרמו להגשת עוד תשע תביעות וכן הלאה, בטור הנדסי. בית המשפט אינו "מחנך מחדש" של צדדים למשפט. על בתי המשפט, העמוסים בלאו הכי, להתמודד עם תיקים אמיתיים, עם סכסוכים שפתרונם רק בבית המשפט ולא בשאלות של חינוך ודרך ארץ, שמירת הלשון וטון דיבור. מדיניות שיפוטית ראויה מצריכה העברת מסר ולפיו יש להימנע מהתרבות הליכים על גבי הליכים לפי חוק איסור לשון הרע על דברים הנאמרים במהלך משפט או כחלק מההליכים המשפטיים. הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות מבישה במהלך הדיונים היא בערכאה הדיונית על ידי שימוש בכלים דיוניים כגון בעניין הוצאות המשפט, הוצאת אדם מאולם בית המשפט או העברת תלונה ללשכת עורכי הדין ולא על ידי פתיחת הליך חדש בגין דברים שנאמרו בדיון בתיק אחר". פס"ד זה אינו חריג בנוף אלא חלק משורה של פסקי דין, שמנסים לרסן את התופעה המתרחבת של הגשת תביעות דיבה בהקשרים של הליכים משפטיים ו/או סיכסוכים בבתים משותפים. תביעת לשון הרע אחרת בין שכנים נידונה בבימ"ש השלום בחיפה (השופטת תמר נאות פרי ת.א.23843/06 ניתן 25.12.07). כאן נדחתה התביעה בשל הגנת תום הלב. לפני הגשת תביעה כדאי מאוד לקבל יעוץ מקדים מעו"ד, בכדי לבחון היטב את כל היבטי המקרה ולראות האם מוצדק לנקוט בהליך משפטי. סיכון מול סיכוי.


,


אם בעבר התביעה השכיחה, הרגילה והמקובלת ביותר בתחום לשון הרע היתה כנגד עתון, רדיו או טלויזיה, הרי שבשנים האחרונות כבר אין הדבר כך. כיום אנו נתקלים יותר ויותר בתביעות דיבה בהקשרים שונים לחלוטין: החל מתביעות נגד פירסומים באינטרנט (כולל נגד טוקבקיסטים!), דרך תביעות בגין דברים שנאמרים במהלך משפט או מחוץ ובסמוך לכתלי בית המשפט (זו כבר ממש "מגיפה"!) וכלה בתביעות לשון הרע בין שכנים על רקע סיכסוכים בבית המשותף.



ואכן לשון הרע יכולה לצוץ לה לא רק בעקבות פרסום פומבי ולא רק בעקבות ביטוי כתוב או משודר, אלא גם מאמירות קטנות כאלה "על הדרך". על כך יאמר: הזהרו עד מאוד בלשונכם כי יש מי שמחפש בדיוק את זה!



סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965, מגדיר "לשון הרע" כך:



לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.



כאמור פרסום לשון הרע אינו מחייב תפוצה או תהודה רחבה. מספיק שחוץ מהנפגע עצמו ישמע את אמירת הדיבה רק מאזין בודד אחד נוסף כדי לספק את לשון החוק! גם זה בגדר "פרסום"! ולגבי דיבה בכתב – די בכך ש"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." שימו לב: עשוי היה להגיע ולא בהכרח הגיע בפועל.



כמו כן אין הכרח שאותה לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות ודי בכך אם היא משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות.



כבר עתה ניתן בהחלט להסיק שלפי החוק בישראל לא צריך הרבה כדי להוציא דיבתו של מישהו. לא בראש חוצות, לא בראש המהדורה, לא בקולי קולות ולא קבל עם ועדה. גם "בקטנה".



ולכן לצד תביעות הדיבה "הישנות והטובות" (=ה"קלסיות") בגין תחקיר בומבסטי בעמוד הראשון של עתון רב תפוצה או בראש מהדורת החדשות בטלויזיה, חיות להן בשלום ואף מתרבות בקצב מסחרר תביעות הדיבה "הקטנות" (במרכאות – משום שבעיניו של הנפגע, פגיעה בשמו הטוב לעולם אינה קטנה). למשל בגין ניבול פה או השמצונת בהבל פה מחוץ לאולם בית משפט לאחר דיון סוער ומתוח או סינון גידופון קצר בחדר מדרגות של בית משותף בין שכנים מסוכסכים.



סיטואציה אופיינית לתביעות דיבה בהקשר של בתים משותפים היא למשל במסגרת אסיפות דיירים או אפילו אסיפות ועד. לא פעם מתלהטות הרוחות והביטויים ההדדיים הופכים להיות חריפים וקיצוניים יותר. כאן היבט הפומביות ברור מאליו. כפי שראינו אין זה משנה אם הביטוי הפוגע נרשם בפרוטוקול אם לאו, שכן די גם באמירה בע"פ.



תביעות שמוגשות על רקע אסיפות או ישיבות כאלה מתאפיינות לא אחת בעדויות סותרות אודות הדברים שנאמרו. ראשומון, כל אחד שמע אחרת. מלה מול מלה. כולם נשבעים ומוזהרים לומר את האמת ורק את האמת. וכל אחד מעיד ההיפך. בהחלט מלאכה קשה לשופט.

יש בתים משותפים גדולים שמנהלים פורום אינטרנט פנימי לצורך ניהול הרכוש המשותף ועבודת הוועד. זה כלי עבודה נהדר.

אך למרות שמדובר בפורום פנימי בתוך הבית המשותף, עדיין תפוצה מוגבלת זו יכולה להיות, כפי שראינו, קהל מספיק לתביעת לשון הרע. חוץ מזה אין באמת דבר כזה "פורום פנימי" בתחום האינטרנטי, שכן דרך מנועי החיפוש הרגילים תגיעו גם לשם ולכן התהודה והטענה לנזק בעקבות פגיעה בשם הטוב עלולים לעלות ממון רב.



שתי ההגנות שמככבות בד"כ בתביעות אלה מצד הנתבעים הן "הבעת דיעה" או "תגובה לדיבה קודמת", שתיהן הגנות מלשון הרע במסגרת שורת ההגנות הארוכה, שתחת הכותרת הכללית של "הגנת תום הלב".

מותר להביע דיעה על אדם, כולל דיעה ביקורתית ונוקבת וזה חלק מחופש הביטוי, שהינה זכות יסוד, מהחשובות ביותר במשפט בישראל. כמו כן מותר לגנות או להכחיש לשון הרע שהובעה קודם לכן נגדך, בביטוי חריף ודיבתי כשלעצמו.

יחד עם זאת הנטל להוכיח קיומו של תום לב כאמור, רובץ על כיתפי הנתבע וזה לא נטל של מה בכך.

אחת ההמלצות החשובות שנותן עו"ד ללקוח שלו שמבקש להגיש תביעת דיבה היא להקדים ולשלוח מכתב לפוגע ובו דרישה להתנצלות, הכחשה ו/או תיקון הדברים שהוטחו בו. אם הפוגע לא מגיב או מסרב תשלל ממנו הגנת תום הלב.



לשון הרע היא בדרך כלל הליך אזרחי שדורש התנצלות ופיצוי כספי בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע. אין אגב חובה לתבוע כסף וניתן לדרוש רק התנצלות. אעיר בקצרה, שהחוק איפשר גם מסלול אחר, פלילי. כלומר הנפגע יכול להתלונן במשטרה על מעשה הדיבה ואם המשטרה תמצא לנכון, היא תנהל הליך פלילי נגד הפוגע. זה נדיר. כדי שזה יקרה נדרש זדון או נסיבות מיוחדות. ניתן גם להגיש קובלנה פלילית (שזה הליך בו אדם פרטי או חברה, מגיש הליך פלילי ולא המדינה. לא ארחיב שכן אין כמעט רלבנטיות לענייננו).



בוא נדבר קצת על דרישת ההתנצלות ודרישת הפיצוי הכספי.



לגבי התנצלות – הדבר הכי טבעי בתביעת דיבה זה לדרוש תיקון, הכחשה של הדיבה, התנצלות. תביעת דיבה כספית בלבד ללא דרישה להתנצל עלולה להיתפס כחמדנות גרידא.

התנצלות אינה מוחקת אמנם את שנעשה ואין בה כדי לתקן באופן מושלם את הפגיעה שכבר הוצעה אבל יש בה חשיבות רבה לתובע, והדברים ברורים.

ניסוח ההתנצלות והתיקון חשובים מאוד ולא פעם הצורה היא שמכרעת כאן. גודל ההתנצלות, מיקומה, תהודתה, הבולטות שלה, היותה בלתי מסוייגת וחד משמעית – אלא הפרמטרים החשובים שיש לשים אליהם לב. הנתבע ינסה לגמד זאת. יש מיקוח וזה לגיטימי. נתבע יבקש תחילה לא לכנות את הדברים התנצלות אלא "הבהרה" או "תיקון". עוד נוסח מרכך שנהוג למצוא הוא "אם התובע נפגע מהדברים, אז הנתבע מתנצל על כך...", נוסח שמלמד על העדר כוונה לפגוע.

אוכל להמליץ שאם כבר הגעתם לשלב החשוב הזה – בין לאחר הגשת תביעה ומוטב עוד לפני כן, לאחר דרישה ראשונה מצד אדם כלפי הפוגע להתנצל ובכך לסיים הענין – כדאי להעביר את ניסוח ההתנצלות לגורם שלישי, שמקובל על שני הצדדים. זה מגדיל את הסיכוי שההסדר לא יפול בשל אי יכולת להסכים על נוסח.



לגבי הכסף – כמה שווה שמו הטוב של אדם? יש לזה מחיר בכלל? שאלה נחמדה שמצלצלת יפה אבל בסופו של דבר קצת דמגוגית. כל דיני הנזיקין ובכלל זה תביעות דיבה, קשות לכימות כספי. זו לא מתמטיקה. זו הערכה ואילוץ. אבל עדיין זה נעשה יום יום שעה שעה.

לקוחות שמגיעים אלי מתחילים לרוב בדרישה גבוהה וזה טבעי. הם נוקבים סכום דרישה או תביעה גבוה מאוד כי הם חשים פגיעה סובייקטיבית קשה ולדידם זכאים לפיצוי ממשי, מאות אלפים שלא לומר מליונים. כמובן שדרישה לסכום גבוה גוררת גם אגרה גבוהה בעת פתיחת הליך בבית משפט (2.5% מסכום התביעה). אם מדובר בשלב טרום תביעה הרי שדרישה לפיצוי כספי גבוה תביא לרוב לטירפוד כל הסדר מוסכם לפתרון הענין (וזאת להבדיל מדרישה להתנצלות שהיא טבעית ומובנת מאליה וניתן ביתר קלות להגיע להסדר מוסכם עליה).

דרישה לסכום גבוה עלולה להצטייר מאוד לא טוב (לשופט למשל) אם הנסיבות אינן מצדיקות זאת. שוב – יש הבדל בין רמיסת שמו של אדם בכלי תקשורת פופולאריים לבין השמעת עלבון בע"פ מול כמה שכנים.

לכן כדאי לתת פרופורציה לדרישה – מקובל שתביעה על "דיבה קטנה" לא תעבור 100,000 ₪ וזה כבר רף גבוה. אני ממליץ על מחצית כתקרה – כלומר 50,000 ₪.

החוק מדבר על סכום של עד 50,000 ₪ כפיצוי על פגיעה לא מכוונת בשם הטוב ללא כל דרישה להוכיח נזק ועל 100,000 ₪ כתקרת פיצוי על פגיעה מכוונת ללא הוכחת נזק. יש ביטויים שהם לשון הרע כמעט מתוך הגדרה כלומר: גידופים וקללות שברור שנועדו להכפיש, להשפיל ולפגוע באדם ובשמו הטוב. ביטויים אלה הם בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו. לכן תביעה שמוגשת על רקע השמעת ביטויים מובהקים של דיבה עלולה להיות הליך מהיר ו"קטלני" לכיס ללא כל צורך להוכיח שנגרם נזק ממשי לשימך הטוב והסכום כאמור גם ללא הוכחת נזק עשוי להגיע עד 50,000 ₪.

תביעות לשון הרע ניתן להגיש גם בבית משפט לתביעות קטנות ובמקרה זה התביעה מוגבלת לסכום של 30,100 ₪. היתרון בהליך של תביעה קטנה הוא בפשטות היחסית שלו ובמהירות היחסית שלו.

למפקח על המקרקעין אין סמכות לדון בתביעת לשון הרע, גם בהקשר של סכסוך שכנים או בתים משותפים.



נוכח "האופנתיות" והיד הקלה על ההדק בהגשת תביעות דיבה בעיקר במסלול הזול, הפשוט והמהיר של תביעות קטנות ונוכח הפיתוי לחסל חשבונות בבית המשותף באמצעות תביעות כאלה, המלצתי היא ריסון וזהירות מרביים, בכתב ובע"פ. אל תתנו לפרובוקציה להפיל אתכם ואל תשחררו את חרצובות לשונכם כי בפינה אורבת לה התביעה.



תביעה שמבקש ועד הבית להגיש בגין לשון הרע כנגד דייר או דיירים אינה חלק אינטגרלי מניהול הרכוש המשותף ואיננה יכולה לבוא בגדר פעולה שבסמכות ועד הבית, כועד. לכן הוצאות התביעה אינן יכולות להיות משולמות מקופת הבית וזאת בהבדל מתביעות אחרות, שועד הבית, כאישיות משפטית נפרדת, יכול להגיש במסגרת סמכותו (כגון תביעות נגד סרבני תשלום, השתלטות על רכוש משותף ועוד).



כדי להמחיש מעט את הדברים נספר למשל על פסק דין מעניין שניתן לאחרונה (ביום 27.8.09 ע"י כב' השופט מנחם קליין בבית משפט לתביעות קטנות בת"א, ת"ק 08-06- 728). התביעה הוגשה ע"י חבר וועד כנגד דיירת שהייתה חברת ועד לפניו. סכום התביעה היה 17,800 ש"ח שהיה בזמנו תיקרת הסמכות העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות. בקצרה סיפור הרקע היה טענות של פגיעה בשם הטוב שנאמרו במהלך הליך משפטי קודם בסכסוך בין דיירים.

אחת מהטענות שהועלו בתביעה הייתה בהקשר של מכתב ששלח צד אחד למשנהו. במהלך התביעה לא הצליח התובע להוכיח שהמכתב הועבר או הופץ לדיירים נוספים. זהו אותו מקרה גבולי, שמשמש היום יותר ויותר בסיס להגשת תביעות דיבה.

הדיבה הנטענת במקרה זה היתה על רקע סכסוך משפטי קודם. בין היתר קובע השופט קליין כך: " לא ראוי, לטעמי, כמדיניות שיפוטית לאפשר ל"מעגל שוטה" בלתי נגמר על ידי תביעות נוספות שנולדות מדיון בסכסוכים ישנים בבית המשפט. לא יהיה לדבר סוף. כל דיון בבית המשפט בתיק מסוים, יגרום ל"הולדת" עוד שלושה תיקים נוספים לפחות. אלו יגרמו להגשת עוד תשע תביעות וכן הלאה, בטור הנדסי. בית המשפט אינו "מחנך מחדש" של צדדים למשפט. על בתי המשפט, העמוסים בלאו הכי, להתמודד עם תיקים אמיתיים, עם סכסוכים שפתרונם רק בבית המשפט ולא בשאלות של חינוך ודרך ארץ, שמירת הלשון וטון דיבור. מדיניות שיפוטית ראויה מצריכה העברת מסר ולפיו יש להימנע מהתרבות הליכים על גבי הליכים לפי חוק איסור לשון הרע על דברים הנאמרים במהלך משפט או כחלק מההליכים המשפטיים. הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות מבישה במהלך הדיונים היא בערכאה הדיונית על ידי שימוש בכלים דיוניים כגון בעניין הוצאות המשפט, הוצאת אדם מאולם בית המשפט או העברת תלונה ללשכת עורכי הדין ולא על ידי פתיחת הליך חדש בגין דברים שנאמרו בדיון בתיק אחר".



פס"ד זה אינו חריג בנוף אלא חלק משורה של פסקי דין, שמנסים לרסן את התופעה המתרחבת של הגשת תביעות דיבה בהקשרים של הליכים משפטיים ו/או סיכסוכים בבתים משותפים.

תביעת לשון הרע אחרת בין שכנים נידונה בבימ"ש השלום בחיפה (השופטת תמר נאות פרי ת.א.23843/06 ניתן 25.12.07). כאן נדחתה התביעה בשל הגנת תום הלב.



לפני הגשת תביעה כדאי מאוד לקבל יעוץ מקדים מעו"ד, בכדי לבחון היטב את כל היבטי המקרה ולראות האם מוצדק לנקוט בהליך משפטי. סיכון מול סיכוי.


, אם בעבר התביעה השכיחה, הרגילה והמקובלת ביותר בתחום לשון הרע היתה כנגד עתון, רדיו או טלויזיה, הרי שבשנים האחרונות כבר אין הדבר כך. כיום אנו נתקלים יותר ויותר בתביעות דיבה בהקשרים שונים לחלוטין: החל מתביעות נגד פירסומים באינטרנט (כולל נגד טוקבקיסטים!), דרך תביעות בגין דברים שנאמרים במהלך משפט או מחוץ ובסמוך לכתלי בית המשפט (זו כבר ממש "מגיפה"!) וכלה בתביעות לשון הרע בין שכנים על רקע סיכסוכים בבית המשותף. ואכן לשון הרע יכולה לצוץ לה לא רק בעקבות פרסום פומבי ולא רק בעקבות ביטוי כתוב או משודר, אלא גם מאמירות קטנות כאלה "על הדרך". על כך יאמר: הזהרו עד מאוד בלשונכם כי יש מי שמחפש בדיוק את זה! סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965, מגדיר "לשון הרע" כך: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. כאמור פרסום לשון הרע אינו מחייב תפוצה או תהודה רחבה. מספיק שחוץ מהנפגע עצמו ישמע את אמירת הדיבה רק מאזין בודד אחד נוסף כדי לספק את לשון החוק! גם זה בגדר "פרסום"! ולגבי דיבה בכתב – די בכך ש"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." שימו לב: עשוי היה להגיע ולא בהכרח הגיע בפועל. כמו כן אין הכרח שאותה לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות ודי בכך אם היא משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות. כבר עתה ניתן בהחלט להסיק שלפי החוק בישראל לא צריך הרבה כדי להוציא דיבתו של מישהו. לא בראש חוצות, לא בראש המהדורה, לא בקולי קולות ולא קבל עם ועדה. גם "בקטנה". ולכן לצד תביעות הדיבה "הישנות והטובות" (=ה"קלסיות") בגין תחקיר בומבסטי בעמוד הראשון של עתון רב תפוצה או בראש מהדורת החדשות בטלויזיה, חיות להן בשלום ואף מתרבות בקצב מסחרר תביעות הדיבה "הקטנות" (במרכאות – משום שבעיניו של הנפגע, פגיעה בשמו הטוב לעולם אינה קטנה). למשל בגין ניבול פה או השמצונת בהבל פה מחוץ לאולם בית משפט לאחר דיון סוער ומתוח או סינון גידופון קצר בחדר מדרגות של בית משותף בין שכנים מסוכסכים. סיטואציה אופיינית לתביעות דיבה בהקשר של בתים משותפים היא למשל במסגרת אסיפות דיירים או אפילו אסיפות ועד. לא פעם מתלהטות הרוחות והביטויים ההדדיים הופכים להיות חריפים וקיצוניים יותר. כאן היבט הפומביות ברור מאליו. כפי שראינו אין זה משנה אם הביטוי הפוגע נרשם בפרוטוקול אם לאו, שכן די גם באמירה בע"פ. תביעות שמוגשות על רקע אסיפות או ישיבות כאלה מתאפיינות לא אחת בעדויות סותרות אודות הדברים שנאמרו. ראשומון, כל אחד שמע אחרת. מלה מול מלה. כולם נשבעים ומוזהרים לומר את האמת ורק את האמת. וכל אחד מעיד ההיפך. בהחלט מלאכה קשה לשופט. יש בתים משותפים גדולים שמנהלים פורום אינטרנט פנימי לצורך ניהול הרכוש המשותף ועבודת הוועד. זה כלי עבודה נהדר. אך למרות שמדובר בפורום פנימי בתוך הבית המשותף, עדיין תפוצה מוגבלת זו יכולה להיות, כפי שראינו, קהל מספיק לתביעת לשון הרע. חוץ מזה אין באמת דבר כזה "פורום פנימי" בתחום האינטרנטי, שכן דרך מנועי החיפוש הרגילים תגיעו גם לשם ולכן התהודה והטענה לנזק בעקבות פגיעה בשם הטוב עלולים לעלות ממון רב. שתי ההגנות שמככבות בד"כ בתביעות אלה מצד הנתבעים הן "הבעת דיעה" או "תגובה לדיבה קודמת", שתיהן הגנות מלשון הרע במסגרת שורת ההגנות הארוכה, שתחת הכותרת הכללית של "הגנת תום הלב". מותר להביע דיעה על אדם, כולל דיעה ביקורתית ונוקבת וזה חלק מחופש הביטוי, שהינה זכות יסוד, מהחשובות ביותר במשפט בישראל. כמו כן מותר לגנות או להכחיש לשון הרע שהובעה קודם לכן נגדך, בביטוי חריף ודיבתי כשלעצמו. יחד עם זאת הנטל להוכיח קיומו של תום לב כאמור, רובץ על כיתפי הנתבע וזה לא נטל של מה בכך. אחת ההמלצות החשובות שנותן עו"ד ללקוח שלו שמבקש להגיש תביעת דיבה היא להקדים ולשלוח מכתב לפוגע ובו דרישה להתנצלות, הכחשה ו/או תיקון הדברים שהוטחו בו. אם הפוגע לא מגיב או מסרב תשלל ממנו הגנת תום הלב. לשון הרע היא בדרך כלל הליך אזרחי שדורש התנצלות ופיצוי כספי בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע. אין אגב חובה לתבוע כסף וניתן לדרוש רק התנצלות. אעיר בקצרה, שהחוק איפשר גם מסלול אחר, פלילי. כלומר הנפגע יכול להתלונן במשטרה על מעשה הדיבה ואם המשטרה תמצא לנכון, היא תנהל הליך פלילי נגד הפוגע. זה נדיר. כדי שזה יקרה נדרש זדון או נסיבות מיוחדות. ניתן גם להגיש קובלנה פלילית (שזה הליך בו אדם פרטי או חברה, מגיש הליך פלילי ולא המדינה. לא ארחיב שכן אין כמעט רלבנטיות לענייננו). בוא נדבר קצת על דרישת ההתנצלות ודרישת הפיצוי הכספי. לגבי התנצלות – הדבר הכי טבעי בתביעת דיבה זה לדרוש תיקון, הכחשה של הדיבה, התנצלות. תביעת דיבה כספית בלבד ללא דרישה להתנצל עלולה להיתפס כחמדנות גרידא. התנצלות אינה מוחקת אמנם את שנעשה ואין בה כדי לתקן באופן מושלם את הפגיעה שכבר הוצעה אבל יש בה חשיבות רבה לתובע, והדברים ברורים. ניסוח ההתנצלות והתיקון חשובים מאוד ולא פעם הצורה היא שמכרעת כאן. גודל ההתנצלות, מיקומה, תהודתה, הבולטות שלה, היותה בלתי מסוייגת וחד משמעית – אלא הפרמטרים החשובים שיש לשים אליהם לב. הנתבע ינסה לגמד זאת. יש מיקוח וזה לגיטימי. נתבע יבקש תחילה לא לכנות את הדברים התנצלות אלא "הבהרה" או "תיקון". עוד נוסח מרכך שנהוג למצוא הוא "אם התובע נפגע מהדברים, אז הנתבע מתנצל על כך...", נוסח שמלמד על העדר כוונה לפגוע. אוכל להמליץ שאם כבר הגעתם לשלב החשוב הזה – בין לאחר הגשת תביעה ומוטב עוד לפני כן, לאחר דרישה ראשונה מצד אדם כלפי הפוגע להתנצל ובכך לסיים הענין – כדאי להעביר את ניסוח ההתנצלות לגורם שלישי, שמקובל על שני הצדדים. זה מגדיל את הסיכוי שההסדר לא יפול בשל אי יכולת להסכים על נוסח. לגבי הכסף – כמה שווה שמו הטוב של אדם? יש לזה מחיר בכלל? שאלה נחמדה שמצלצלת יפה אבל בסופו של דבר קצת דמגוגית. כל דיני הנזיקין ובכלל זה תביעות דיבה, קשות לכימות כספי. זו לא מתמטיקה. זו הערכה ואילוץ. אבל עדיין זה נעשה יום יום שעה שעה. לקוחות שמגיעים אלי מתחילים לרוב בדרישה גבוהה וזה טבעי. הם נוקבים סכום דרישה או תביעה גבוה מאוד כי הם חשים פגיעה סובייקטיבית קשה ולדידם זכאים לפיצוי ממשי, מאות אלפים שלא לומר מליונים. כמובן שדרישה לסכום גבוה גוררת גם אגרה גבוהה בעת פתיחת הליך בבית משפט (2.5% מסכום התביעה). אם מדובר בשלב טרום תביעה הרי שדרישה לפיצוי כספי גבוה תביא לרוב לטירפוד כל הסדר מוסכם לפתרון הענין (וזאת להבדיל מדרישה להתנצלות שהיא טבעית ומובנת מאליה וניתן ביתר קלות להגיע להסדר מוסכם עליה). דרישה לסכום גבוה עלולה להצטייר מאוד לא טוב (לשופט למשל) אם הנסיבות אינן מצדיקות זאת. שוב – יש הבדל בין רמיסת שמו של אדם בכלי תקשורת פופולאריים לבין השמעת עלבון בע"פ מול כמה שכנים. לכן כדאי לתת פרופורציה לדרישה – מקובל שתביעה על "דיבה קטנה" לא תעבור 100,000 ₪ וזה כבר רף גבוה. אני ממליץ על מחצית כתקרה – כלומר 50,000 ₪. החוק מדבר על סכום של עד 50,000 ₪ כפיצוי על פגיעה לא מכוונת בשם הטוב ללא כל דרישה להוכיח נזק ועל 100,000 ₪ כתקרת פיצוי על פגיעה מכוונת ללא הוכחת נזק. יש ביטויים שהם לשון הרע כמעט מתוך הגדרה כלומר: גידופים וקללות שברור שנועדו להכפיש, להשפיל ולפגוע באדם ובשמו הטוב. ביטויים אלה הם בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו. לכן תביעה שמוגשת על רקע השמעת ביטויים מובהקים של דיבה עלולה להיות הליך מהיר ו"קטלני" לכיס ללא כל צורך להוכיח שנגרם נזק ממשי לשימך הטוב והסכום כאמור גם ללא הוכחת נזק עשוי להגיע עד 50,000 ₪. תביעות לשון הרע ניתן להגיש גם בבית משפט לתביעות קטנות ובמקרה זה התביעה מוגבלת לסכום של 30,100 ₪. היתרון בהליך של תביעה קטנה הוא בפשטות היחסית שלו ובמהירות היחסית שלו. למפקח על המקרקעין אין סמכות לדון בתביעת לשון הרע, גם בהקשר של סכסוך שכנים או בתים משותפים. נוכח "האופנתיות" והיד הקלה על ההדק בהגשת תביעות דיבה בעיקר במסלול הזול, הפשוט והמהיר של תביעות קטנות ונוכח הפיתוי לחסל חשבונות בבית המשותף באמצעות תביעות כאלה, המלצתי היא ריסון וזהירות מרביים, בכתב ובע"פ. אל תתנו לפרובוקציה להפיל אתכם ואל תשחררו את חרצובות לשונכם כי בפינה אורבת לה התביעה. תביעה שמבקש ועד הבית להגיש בגין לשון הרע כנגד דייר או דיירים אינה חלק אינטגרלי מניהול הרכוש המשותף ואיננה יכולה לבוא בגדר פעולה שבסמכות ועד הבית, כועד. לכן הוצאות התביעה אינן יכולות להיות משולמות מקופת הבית וזאת בהבדל מתביעות אחרות, שועד הבית, כאישיות משפטית נפרדת, יכול להגיש במסגרת סמכותו (כגון תביעות נגד סרבני תשלום, השתלטות על רכוש משותף ועוד). כדי להמחיש מעט את הדברים נספר למשל על פסק דין מעניין שניתן לאחרונה (ביום 27.8.09 ע"י כב' השופט מנחם קליין בבית משפט לתביעות קטנות בת"א, ת"ק 08-06- 728). התביעה הוגשה ע"י חבר וועד כנגד דיירת שהייתה חברת ועד לפניו. סכום התביעה היה 17,800 ש"ח שהיה בזמנו תיקרת הסמכות העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות. בקצרה סיפור הרקע היה טענות של פגיעה בשם הטוב שנאמרו במהלך הליך משפטי קודם בסכסוך בין דיירים. אחת מהטענות שהועלו בתביעה הייתה בהקשר של מכתב ששלח צד אחד למשנהו. במהלך התביעה לא הצליח התובע להוכיח שהמכתב הועבר או הופץ לדיירים נוספים. זהו אותו מקרה גבולי, שמשמש היום יותר ויותר בסיס להגשת תביעות דיבה. הדיבה הנטענת במקרה זה היתה על רקע סכסוך משפטי קודם. בין היתר קובע השופט קליין כך: " לא ראוי, לטעמי, כמדיניות שיפוטית לאפשר ל"מעגל שוטה" בלתי נגמר על ידי תביעות נוספות שנולדות מדיון בסכסוכים ישנים בבית המשפט. לא יהיה לדבר סוף. כל דיון בבית המשפט בתיק מסוים, יגרום ל"הולדת" עוד שלושה תיקים נוספים לפחות. אלו יגרמו להגשת עוד תשע תביעות וכן הלאה, בטור הנדסי. בית המשפט אינו "מחנך מחדש" של צדדים למשפט. על בתי המשפט, העמוסים בלאו הכי, להתמודד עם תיקים אמיתיים, עם סכסוכים שפתרונם רק בבית המשפט ולא בשאלות של חינוך ודרך ארץ, שמירת הלשון וטון דיבור. מדיניות שיפוטית ראויה מצריכה העברת מסר ולפיו יש להימנע מהתרבות הליכים על גבי הליכים לפי חוק איסור לשון הרע על דברים הנאמרים במהלך משפט או כחלק מההליכים המשפטיים. הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות מבישה במהלך הדיונים היא בערכאה הדיונית על ידי שימוש בכלים דיוניים כגון בעניין הוצאות המשפט, הוצאת אדם מאולם בית המשפט או העברת תלונה ללשכת עורכי הדין ולא על ידי פתיחת הליך חדש בגין דברים שנאמרו בדיון בתיק אחר". פס"ד זה אינו חריג בנוף אלא חלק משורה של פסקי דין, שמנסים לרסן את התופעה המתרחבת של הגשת תביעות דיבה בהקשרים של הליכים משפטיים ו/או סיכסוכים בבתים משותפים. תביעת לשון הרע אחרת בין שכנים נידונה בבימ"ש השלום בחיפה (השופטת תמר נאות פרי ת.א.23843/06 ניתן 25.12.07). כאן נדחתה התביעה בשל הגנת תום הלב. לפני הגשת תביעה כדאי מאוד לקבל יעוץ מקדים מעו"ד, בכדי לבחון היטב את כל היבטי המקרה ולראות האם מוצדק לנקוט בהליך משפטי. סיכון מול סיכוי.

,

אם בעבר התביעה השכיחה, הרגילה והמקובלת ביותר בתחום לשון הרע היתה כנגד עתון, רדיו או טלויזיה, הרי שבשנים האחרונות כבר אין הדבר כך. כיום אנו נתקלים יותר ויותר בתביעות דיבה בהקשרים שונים לחלוטין: החל מתביעות נגד פירסומים באינטרנט (כולל נגד טוקבקיסטים!), דרך תביעות בגין דברים שנאמרים במהלך משפט או מחוץ ובסמוך לכתלי בית המשפט (זו כבר ממש "מגיפה"!) וכלה בתביעות לשון הרע בין שכנים על רקע סיכסוכים בבית המשותף.



ואכן לשון הרע יכולה לצוץ לה לא רק בעקבות פרסום פומבי ולא רק בעקבות ביטוי כתוב או משודר, אלא גם מאמירות קטנות כאלה "על הדרך". על כך יאמר: הזהרו עד מאוד בלשונכם כי יש מי שמחפש בדיוק את זה!



סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965, מגדיר "לשון הרע" כך:



לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.



כאמור פרסום לשון הרע אינו מחייב תפוצה או תהודה רחבה. מספיק שחוץ מהנפגע עצמו ישמע את אמירת הדיבה רק מאזין בודד אחד נוסף כדי לספק את לשון החוק! גם זה בגדר "פרסום"! ולגבי דיבה בכתב – די בכך ש"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." שימו לב: עשוי היה להגיע ולא בהכרח הגיע בפועל.



כמו כן אין הכרח שאותה לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות ודי בכך אם היא משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות.



כבר עתה ניתן בהחלט להסיק שלפי החוק בישראל לא צריך הרבה כדי להוציא דיבתו של מישהו. לא בראש חוצות, לא בראש המהדורה, לא בקולי קולות ולא קבל עם ועדה. גם "בקטנה".



ולכן לצד תביעות הדיבה "הישנות והטובות" (=ה"קלסיות") בגין תחקיר בומבסטי בעמוד הראשון של עתון רב תפוצה או בראש מהדורת החדשות בטלויזיה, חיות להן בשלום ואף מתרבות בקצב מסחרר תביעות הדיבה "הקטנות" (במרכאות – משום שבעיניו של הנפגע, פגיעה בשמו הטוב לעולם אינה קטנה). למשל בגין ניבול פה או השמצונת בהבל פה מחוץ לאולם בית משפט לאחר דיון סוער ומתוח או סינון גידופון קצר בחדר מדרגות של בית משותף בין שכנים מסוכסכים.



סיטואציה אופיינית לתביעות דיבה בהקשר של בתים משותפים היא למשל במסגרת אסיפות דיירים או אפילו אסיפות ועד. לא פעם מתלהטות הרוחות והביטויים ההדדיים הופכים להיות חריפים וקיצוניים יותר. כאן היבט הפומביות ברור מאליו. כפי שראינו אין זה משנה אם הביטוי הפוגע נרשם בפרוטוקול אם לאו, שכן די גם באמירה בע"פ.



תביעות שמוגשות על רקע אסיפות או ישיבות כאלה מתאפיינות לא אחת בעדויות סותרות אודות הדברים שנאמרו. ראשומון, כל אחד שמע אחרת. מלה מול מלה. כולם נשבעים ומוזהרים לומר את האמת ורק את האמת. וכל אחד מעיד ההיפך. בהחלט מלאכה קשה לשופט.

יש בתים משותפים גדולים שמנהלים פורום אינטרנט פנימי לצורך ניהול הרכוש המשותף ועבודת הוועד. זה כלי עבודה נהדר.

אך למרות שמדובר בפורום פנימי בתוך הבית המשותף, עדיין תפוצה מוגבלת זו יכולה להיות, כפי שראינו, קהל מספיק לתביעת לשון הרע. חוץ מזה אין באמת דבר כזה "פורום פנימי" בתחום האינטרנטי, שכן דרך מנועי החיפוש הרגילים תגיעו גם לשם ולכן התהודה והטענה לנזק בעקבות פגיעה בשם הטוב עלולים לעלות ממון רב.



שתי ההגנות שמככבות בד"כ בתביעות אלה מצד הנתבעים הן "הבעת דיעה" או "תגובה לדיבה קודמת", שתיהן הגנות מלשון הרע במסגרת שורת ההגנות הארוכה, שתחת הכותרת הכללית של "הגנת תום הלב".

מותר להביע דיעה על אדם, כולל דיעה ביקורתית ונוקבת וזה חלק מחופש הביטוי, שהינה זכות יסוד, מהחשובות ביותר במשפט בישראל. כמו כן מותר לגנות או להכחיש לשון הרע שהובעה קודם לכן נגדך, בביטוי חריף ודיבתי כשלעצמו.

יחד עם זאת הנטל להוכיח קיומו של תום לב כאמור, רובץ על כיתפי הנתבע וזה לא נטל של מה בכך.

אחת ההמלצות החשובות שנותן עו"ד ללקוח שלו שמבקש להגיש תביעת דיבה היא להקדים ולשלוח מכתב לפוגע ובו דרישה להתנצלות, הכחשה ו/או תיקון הדברים שהוטחו בו. אם הפוגע לא מגיב או מסרב תשלל ממנו הגנת תום הלב.



לשון הרע היא בדרך כלל הליך אזרחי שדורש התנצלות ופיצוי כספי בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע. אין אגב חובה לתבוע כסף וניתן לדרוש רק התנצלות. אעיר בקצרה, שהחוק איפשר גם מסלול אחר, פלילי. כלומר הנפגע יכול להתלונן במשטרה על מעשה הדיבה ואם המשטרה תמצא לנכון, היא תנהל הליך פלילי נגד הפוגע. זה נדיר. כדי שזה יקרה נדרש זדון או נסיבות מיוחדות. ניתן גם להגיש קובלנה פלילית (שזה הליך בו אדם פרטי או חברה, מגיש הליך פלילי ולא המדינה. לא ארחיב שכן אין כמעט רלבנטיות לענייננו).



בוא נדבר קצת על דרישת ההתנצלות ודרישת הפיצוי הכספי.



לגבי התנצלות – הדבר הכי טבעי בתביעת דיבה זה לדרוש תיקון, הכחשה של הדיבה, התנצלות. תביעת דיבה כספית בלבד ללא דרישה להתנצל עלולה להיתפס כחמדנות גרידא.

התנצלות אינה מוחקת אמנם את שנעשה ואין בה כדי לתקן באופן מושלם את הפגיעה שכבר הוצעה אבל יש בה חשיבות רבה לתובע, והדברים ברורים.

ניסוח ההתנצלות והתיקון חשובים מאוד ולא פעם הצורה היא שמכרעת כאן. גודל ההתנצלות, מיקומה, תהודתה, הבולטות שלה, היותה בלתי מסוייגת וחד משמעית – אלא הפרמטרים החשובים שיש לשים אליהם לב. הנתבע ינסה לגמד זאת. יש מיקוח וזה לגיטימי. נתבע יבקש תחילה לא לכנות את הדברים התנצלות אלא "הבהרה" או "תיקון". עוד נוסח מרכך שנהוג למצוא הוא "אם התובע נפגע מהדברים, אז הנתבע מתנצל על כך...", נוסח שמלמד על העדר כוונה לפגוע.

אוכל להמליץ שאם כבר הגעתם לשלב החשוב הזה – בין לאחר הגשת תביעה ומוטב עוד לפני כן, לאחר דרישה ראשונה מצד אדם כלפי הפוגע להתנצל ובכך לסיים הענין – כדאי להעביר את ניסוח ההתנצלות לגורם שלישי, שמקובל על שני הצדדים. זה מגדיל את הסיכוי שההסדר לא יפול בשל אי יכולת להסכים על נוסח.



לגבי הכסף – כמה שווה שמו הטוב של אדם? יש לזה מחיר בכלל? שאלה נחמדה שמצלצלת יפה אבל בסופו של דבר קצת דמגוגית. כל דיני הנזיקין ובכלל זה תביעות דיבה, קשות לכימות כספי. זו לא מתמטיקה. זו הערכה ואילוץ. אבל עדיין זה נעשה יום יום שעה שעה.

לקוחות שמגיעים אלי מתחילים לרוב בדרישה גבוהה וזה טבעי. הם נוקבים סכום דרישה או תביעה גבוה מאוד כי הם חשים פגיעה סובייקטיבית קשה ולדידם זכאים לפיצוי ממשי, מאות אלפים שלא לומר מליונים. כמובן שדרישה לסכום גבוה גוררת גם אגרה גבוהה בעת פתיחת הליך בבית משפט (2.5% מסכום התביעה). אם מדובר בשלב טרום תביעה הרי שדרישה לפיצוי כספי גבוה תביא לרוב לטירפוד כל הסדר מוסכם לפתרון הענין (וזאת להבדיל מדרישה להתנצלות שהיא טבעית ומובנת מאליה וניתן ביתר קלות להגיע להסדר מוסכם עליה).

דרישה לסכום גבוה עלולה להצטייר מאוד לא טוב (לשופט למשל) אם הנסיבות אינן מצדיקות זאת. שוב – יש הבדל בין רמיסת שמו של אדם בכלי תקשורת פופולאריים לבין השמעת עלבון בע"פ מול כמה שכנים.

לכן כדאי לתת פרופורציה לדרישה – מקובל שתביעה על "דיבה קטנה" לא תעבור 100,000 ₪ וזה כבר רף גבוה. אני ממליץ על מחצית כתקרה – כלומר 50,000 ₪.

החוק מדבר על סכום של עד 50,000 ₪ כפיצוי על פגיעה לא מכוונת בשם הטוב ללא כל דרישה להוכיח נזק ועל 100,000 ₪ כתקרת פיצוי על פגיעה מכוונת ללא הוכחת נזק. יש ביטויים שהם לשון הרע כמעט מתוך הגדרה כלומר: גידופים וקללות שברור שנועדו להכפיש, להשפיל ולפגוע באדם ובשמו הטוב. ביטויים אלה הם בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו. לכן תביעה שמוגשת על רקע השמעת ביטויים מובהקים של דיבה עלולה להיות הליך מהיר ו"קטלני" לכיס ללא כל צורך להוכיח שנגרם נזק ממשי לשימך הטוב והסכום כאמור גם ללא הוכחת נזק עשוי להגיע עד 50,000 ₪.

תביעות לשון הרע ניתן להגיש גם בבית משפט לתביעות קטנות ובמקרה זה התביעה מוגבלת לסכום של 30,100 ₪. היתרון בהליך של תביעה קטנה הוא בפשטות היחסית שלו ובמהירות היחסית שלו.

למפקח על המקרקעין אין סמכות לדון בתביעת לשון הרע, גם בהקשר של סכסוך שכנים או בתים משותפים.



נוכח "האופנתיות" והיד הקלה על ההדק בהגשת תביעות דיבה בעיקר במסלול הזול, הפשוט והמהיר של תביעות קטנות ונוכח הפיתוי לחסל חשבונות בבית המשותף באמצעות תביעות כאלה, המלצתי היא ריסון וזהירות מרביים, בכתב ובע"פ. אל תתנו לפרובוקציה להפיל אתכם ואל תשחררו את חרצובות לשונכם כי בפינה אורבת לה התביעה.



תביעה שמבקש ועד הבית להגיש בגין לשון הרע כנגד דייר או דיירים אינה חלק אינטגרלי מניהול הרכוש המשותף ואיננה יכולה לבוא בגדר פעולה שבסמכות ועד הבית, כועד. לכן הוצאות התביעה אינן יכולות להיות משולמות מקופת הבית וזאת בהבדל מתביעות אחרות, שועד הבית, כאישיות משפטית נפרדת, יכול להגיש במסגרת סמכותו (כגון תביעות נגד סרבני תשלום, השתלטות על רכוש משותף ועוד).



כדי להמחיש מעט את הדברים נספר למשל על פסק דין מעניין שניתן לאחרונה (ביום 27.8.09 ע"י כב' השופט מנחם קליין בבית משפט לתביעות קטנות בת"א, ת"ק 08-06- 728). התביעה הוגשה ע"י חבר וועד כנגד דיירת שהייתה חברת ועד לפניו. סכום התביעה היה 17,800 ש"ח שהיה בזמנו תיקרת הסמכות העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות. בקצרה סיפור הרקע היה טענות של פגיעה בשם הטוב שנאמרו במהלך הליך משפטי קודם בסכסוך בין דיירים.

אחת מהטענות שהועלו בתביעה הייתה בהקשר של מכתב ששלח צד אחד למשנהו. במהלך התביעה לא הצליח התובע להוכיח שהמכתב הועבר או הופץ לדיירים נוספים. זהו אותו מקרה גבולי, שמשמש היום יותר ויותר בסיס להגשת תביעות דיבה.

הדיבה הנטענת במקרה זה היתה על רקע סכסוך משפטי קודם. בין היתר קובע השופט קליין כך: " לא ראוי, לטעמי, כמדיניות שיפוטית לאפשר ל"מעגל שוטה" בלתי נגמר על ידי תביעות נוספות שנולדות מדיון בסכסוכים ישנים בבית המשפט. לא יהיה לדבר סוף. כל דיון בבית המשפט בתיק מסוים, יגרום ל"הולדת" עוד שלושה תיקים נוספים לפחות. אלו יגרמו להגשת עוד תשע תביעות וכן הלאה, בטור הנדסי. בית המשפט אינו "מחנך מחדש" של צדדים למשפט. על בתי המשפט, העמוסים בלאו הכי, להתמודד עם תיקים אמיתיים, עם סכסוכים שפתרונם רק בבית המשפט ולא בשאלות של חינוך ודרך ארץ, שמירת הלשון וטון דיבור. מדיניות שיפוטית ראויה מצריכה העברת מסר ולפיו יש להימנע מהתרבות הליכים על גבי הליכים לפי חוק איסור לשון הרע על דברים הנאמרים במהלך משפט או כחלק מההליכים המשפטיים. הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות מבישה במהלך הדיונים היא בערכאה הדיונית על ידי שימוש בכלים דיוניים כגון בעניין הוצאות המשפט, הוצאת אדם מאולם בית המשפט או העברת תלונה ללשכת עורכי הדין ולא על ידי פתיחת הליך חדש בגין דברים שנאמרו בדיון בתיק אחר".



פס"ד זה אינו חריג בנוף אלא חלק משורה של פסקי דין, שמנסים לרסן את התופעה המתרחבת של הגשת תביעות דיבה בהקשרים של הליכים משפטיים ו/או סיכסוכים בבתים משותפים.

תביעת לשון הרע אחרת בין שכנים נידונה בבימ"ש השלום בחיפה (השופטת תמר נאות פרי ת.א.23843/06 ניתן 25.12.07). כאן נדחתה התביעה בשל הגנת תום הלב.



לפני הגשת תביעה כדאי מאוד לקבל יעוץ מקדים מעו"ד, בכדי לבחון היטב את כל היבטי המקרה ולראות האם מוצדק לנקוט בהליך משפטי. סיכון מול סיכוי.


, אם בעבר התביעה השכיחה, הרגילה והמקובלת ביותר בתחום לשון הרע היתה כנגד עתון, רדיו או טלויזיה, הרי שבשנים האחרונות כבר אין הדבר כך. כיום אנו נתקלים יותר ויותר בתביעות דיבה בהקשרים שונים לחלוטין: החל מתביעות נגד פירסומים באינטרנט (כולל נגד טוקבקיסטים!), דרך תביעות בגין דברים שנאמרים במהלך משפט או מחוץ ובסמוך לכתלי בית המשפט (זו כבר ממש "מגיפה"!) וכלה בתביעות לשון הרע בין שכנים על רקע סיכסוכים בבית המשותף. ואכן לשון הרע יכולה לצוץ לה לא רק בעקבות פרסום פומבי ולא רק בעקבות ביטוי כתוב או משודר, אלא גם מאמירות קטנות כאלה "על הדרך". על כך יאמר: הזהרו עד מאוד בלשונכם כי יש מי שמחפש בדיוק את זה! סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965, מגדיר "לשון הרע" כך: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. כאמור פרסום לשון הרע אינו מחייב תפוצה או תהודה רחבה. מספיק שחוץ מהנפגע עצמו ישמע את אמירת הדיבה רק מאזין בודד אחד נוסף כדי לספק את לשון החוק! גם זה בגדר "פרסום"! ולגבי דיבה בכתב – די בכך ש"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." שימו לב: עשוי היה להגיע ולא בהכרח הגיע בפועל. כמו כן אין הכרח שאותה לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות ודי בכך אם היא משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות. כבר עתה ניתן בהחלט להסיק שלפי החוק בישראל לא צריך הרבה כדי להוציא דיבתו של מישהו. לא בראש חוצות, לא בראש המהדורה, לא בקולי קולות ולא קבל עם ועדה. גם "בקטנה". ולכן לצד תביעות הדיבה "הישנות והטובות" (=ה"קלסיות") בגין תחקיר בומבסטי בעמוד הראשון של עתון רב תפוצה או בראש מהדורת החדשות בטלויזיה, חיות להן בשלום ואף מתרבות בקצב מסחרר תביעות הדיבה "הקטנות" (במרכאות – משום שבעיניו של הנפגע, פגיעה בשמו הטוב לעולם אינה קטנה). למשל בגין ניבול פה או השמצונת בהבל פה מחוץ לאולם בית משפט לאחר דיון סוער ומתוח או סינון גידופון קצר בחדר מדרגות של בית משותף בין שכנים מסוכסכים. סיטואציה אופיינית לתביעות דיבה בהקשר של בתים משותפים היא למשל במסגרת אסיפות דיירים או אפילו אסיפות ועד. לא פעם מתלהטות הרוחות והביטויים ההדדיים הופכים להיות חריפים וקיצוניים יותר. כאן היבט הפומביות ברור מאליו. כפי שראינו אין זה משנה אם הביטוי הפוגע נרשם בפרוטוקול אם לאו, שכן די גם באמירה בע"פ. תביעות שמוגשות על רקע אסיפות או ישיבות כאלה מתאפיינות לא אחת בעדויות סותרות אודות הדברים שנאמרו. ראשומון, כל אחד שמע אחרת. מלה מול מלה. כולם נשבעים ומוזהרים לומר את האמת ורק את האמת. וכל אחד מעיד ההיפך. בהחלט מלאכה קשה לשופט. יש בתים משותפים גדולים שמנהלים פורום אינטרנט פנימי לצורך ניהול הרכוש המשותף ועבודת הוועד. זה כלי עבודה נהדר. אך למרות שמדובר בפורום פנימי בתוך הבית המשותף, עדיין תפוצה מוגבלת זו יכולה להיות, כפי שראינו, קהל מספיק לתביעת לשון הרע. חוץ מזה אין באמת דבר כזה "פורום פנימי" בתחום האינטרנטי, שכן דרך מנועי החיפוש הרגילים תגיעו גם לשם ולכן התהודה והטענה לנזק בעקבות פגיעה בשם הטוב עלולים לעלות ממון רב. שתי ההגנות שמככבות בד"כ בתביעות אלה מצד הנתבעים הן "הבעת דיעה" או "תגובה לדיבה קודמת", שתיהן הגנות מלשון הרע במסגרת שורת ההגנות הארוכה, שתחת הכותרת הכללית של "הגנת תום הלב". מותר להביע דיעה על אדם, כולל דיעה ביקורתית ונוקבת וזה חלק מחופש הביטוי, שהינה זכות יסוד, מהחשובות ביותר במשפט בישראל. כמו כן מותר לגנות או להכחיש לשון הרע שהובעה קודם לכן נגדך, בביטוי חריף ודיבתי כשלעצמו. יחד עם זאת הנטל להוכיח קיומו של תום לב כאמור, רובץ על כיתפי הנתבע וזה לא נטל של מה בכך. אחת ההמלצות החשובות שנותן עו"ד ללקוח שלו שמבקש להגיש תביעת דיבה היא להקדים ולשלוח מכתב לפוגע ובו דרישה להתנצלות, הכחשה ו/או תיקון הדברים שהוטחו בו. אם הפוגע לא מגיב או מסרב תשלל ממנו הגנת תום הלב. לשון הרע היא בדרך כלל הליך אזרחי שדורש התנצלות ופיצוי כספי בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע. אין אגב חובה לתבוע כסף וניתן לדרוש רק התנצלות. אעיר בקצרה, שהחוק איפשר גם מסלול אחר, פלילי. כלומר הנפגע יכול להתלונן במשטרה על מעשה הדיבה ואם המשטרה תמצא לנכון, היא תנהל הליך פלילי נגד הפוגע. זה נדיר. כדי שזה יקרה נדרש זדון או נסיבות מיוחדות. ניתן גם להגיש קובלנה פלילית (שזה הליך בו אדם פרטי או חברה, מגיש הליך פלילי ולא המדינה. לא ארחיב שכן אין כמעט רלבנטיות לענייננו). בוא נדבר קצת על דרישת ההתנצלות ודרישת הפיצוי הכספי. לגבי התנצלות – הדבר הכי טבעי בתביעת דיבה זה לדרוש תיקון, הכחשה של הדיבה, התנצלות. תביעת דיבה כספית בלבד ללא דרישה להתנצל עלולה להיתפס כחמדנות גרידא. התנצלות אינה מוחקת אמנם את שנעשה ואין בה כדי לתקן באופן מושלם את הפגיעה שכבר הוצעה אבל יש בה חשיבות רבה לתובע, והדברים ברורים. ניסוח ההתנצלות והתיקון חשובים מאוד ולא פעם הצורה היא שמכרעת כאן. גודל ההתנצלות, מיקומה, תהודתה, הבולטות שלה, היותה בלתי מסוייגת וחד משמעית – אלא הפרמטרים החשובים שיש לשים אליהם לב. הנתבע ינסה לגמד זאת. יש מיקוח וזה לגיטימי. נתבע יבקש תחילה לא לכנות את הדברים התנצלות אלא "הבהרה" או "תיקון". עוד נוסח מרכך שנהוג למצוא הוא "אם התובע נפגע מהדברים, אז הנתבע מתנצל על כך...", נוסח שמלמד על העדר כוונה לפגוע. אוכל להמליץ שאם כבר הגעתם לשלב החשוב הזה – בין לאחר הגשת תביעה ומוטב עוד לפני כן, לאחר דרישה ראשונה מצד אדם כלפי הפוגע להתנצל ובכך לסיים הענין – כדאי להעביר את ניסוח ההתנצלות לגורם שלישי, שמקובל על שני הצדדים. זה מגדיל את הסיכוי שההסדר לא יפול בשל אי יכולת להסכים על נוסח. לגבי הכסף – כמה שווה שמו הטוב של אדם? יש לזה מחיר בכלל? שאלה נחמדה שמצלצלת יפה אבל בסופו של דבר קצת דמגוגית. כל דיני הנזיקין ובכלל זה תביעות דיבה, קשות לכימות כספי. זו לא מתמטיקה. זו הערכה ואילוץ. אבל עדיין זה נעשה יום יום שעה שעה. לקוחות שמגיעים אלי מתחילים לרוב בדרישה גבוהה וזה טבעי. הם נוקבים סכום דרישה או תביעה גבוה מאוד כי הם חשים פגיעה סובייקטיבית קשה ולדידם זכאים לפיצוי ממשי, מאות אלפים שלא לומר מליונים. כמובן שדרישה לסכום גבוה גוררת גם אגרה גבוהה בעת פתיחת הליך בבית משפט (2.5% מסכום התביעה). אם מדובר בשלב טרום תביעה הרי שדרישה לפיצוי כספי גבוה תביא לרוב לטירפוד כל הסדר מוסכם לפתרון הענין (וזאת להבדיל מדרישה להתנצלות שהיא טבעית ומובנת מאליה וניתן ביתר קלות להגיע להסדר מוסכם עליה). דרישה לסכום גבוה עלולה להצטייר מאוד לא טוב (לשופט למשל) אם הנסיבות אינן מצדיקות זאת. שוב – יש הבדל בין רמיסת שמו של אדם בכלי תקשורת פופולאריים לבין השמעת עלבון בע"פ מול כמה שכנים. לכן כדאי לתת פרופורציה לדרישה – מקובל שתביעה על "דיבה קטנה" לא תעבור 100,000 ₪ וזה כבר רף גבוה. אני ממליץ על מחצית כתקרה – כלומר 50,000 ₪. החוק מדבר על סכום של עד 50,000 ₪ כפיצוי על פגיעה לא מכוונת בשם הטוב ללא כל דרישה להוכיח נזק ועל 100,000 ₪ כתקרת פיצוי על פגיעה מכוונת ללא הוכחת נזק. יש ביטויים שהם לשון הרע כמעט מתוך הגדרה כלומר: גידופים וקללות שברור שנועדו להכפיש, להשפיל ולפגוע באדם ובשמו הטוב. ביטויים אלה הם בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו. לכן תביעה שמוגשת על רקע השמעת ביטויים מובהקים של דיבה עלולה להיות הליך מהיר ו"קטלני" לכיס ללא כל צורך להוכיח שנגרם נזק ממשי לשימך הטוב והסכום כאמור גם ללא הוכחת נזק עשוי להגיע עד 50,000 ₪. תביעות לשון הרע ניתן להגיש גם בבית משפט לתביעות קטנות ובמקרה זה התביעה מוגבלת לסכום של 30,100 ₪. היתרון בהליך של תביעה קטנה הוא בפשטות היחסית שלו ובמהירות היחסית שלו. למפקח על המקרקעין אין סמכות לדון בתביעת לשון הרע, גם בהקשר של סכסוך שכנים או בתים משותפים. נוכח "האופנתיות" והיד הקלה על ההדק בהגשת תביעות דיבה בעיקר במסלול הזול, הפשוט והמהיר של תביעות קטנות ונוכח הפיתוי לחסל חשבונות בבית המשותף באמצעות תביעות כאלה, המלצתי היא ריסון וזהירות מרביים, בכתב ובע"פ. אל תתנו לפרובוקציה להפיל אתכם ואל תשחררו את חרצובות לשונכם כי בפינה אורבת לה התביעה. תביעה שמבקש ועד הבית להגיש בגין לשון הרע כנגד דייר או דיירים אינה חלק אינטגרלי מניהול הרכוש המשותף ואיננה יכולה לבוא בגדר פעולה שבסמכות ועד הבית, כועד. לכן הוצאות התביעה אינן יכולות להיות משולמות מקופת הבית וזאת בהבדל מתביעות אחרות, שועד הבית, כאישיות משפטית נפרדת, יכול להגיש במסגרת סמכותו (כגון תביעות נגד סרבני תשלום, השתלטות על רכוש משותף ועוד). כדי להמחיש מעט את הדברים נספר למשל על פסק דין מעניין שניתן לאחרונה (ביום 27.8.09 ע"י כב' השופט מנחם קליין בבית משפט לתביעות קטנות בת"א, ת"ק 08-06- 728). התביעה הוגשה ע"י חבר וועד כנגד דיירת שהייתה חברת ועד לפניו. סכום התביעה היה 17,800 ש"ח שהיה בזמנו תיקרת הסמכות העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות. בקצרה סיפור הרקע היה טענות של פגיעה בשם הטוב שנאמרו במהלך הליך משפטי קודם בסכסוך בין דיירים. אחת מהטענות שהועלו בתביעה הייתה בהקשר של מכתב ששלח צד אחד למשנהו. במהלך התביעה לא הצליח התובע להוכיח שהמכתב הועבר או הופץ לדיירים נוספים. זהו אותו מקרה גבולי, שמשמש היום יותר ויותר בסיס להגשת תביעות דיבה. הדיבה הנטענת במקרה זה היתה על רקע סכסוך משפטי קודם. בין היתר קובע השופט קליין כך: " לא ראוי, לטעמי, כמדיניות שיפוטית לאפשר ל"מעגל שוטה" בלתי נגמר על ידי תביעות נוספות שנולדות מדיון בסכסוכים ישנים בבית המשפט. לא יהיה לדבר סוף. כל דיון בבית המשפט בתיק מסוים, יגרום ל"הולדת" עוד שלושה תיקים נוספים לפחות. אלו יגרמו להגשת עוד תשע תביעות וכן הלאה, בטור הנדסי. בית המשפט אינו "מחנך מחדש" של צדדים למשפט. על בתי המשפט, העמוסים בלאו הכי, להתמודד עם תיקים אמיתיים, עם סכסוכים שפתרונם רק בבית המשפט ולא בשאלות של חינוך ודרך ארץ, שמירת הלשון וטון דיבור. מדיניות שיפוטית ראויה מצריכה העברת מסר ולפיו יש להימנע מהתרבות הליכים על גבי הליכים לפי חוק איסור לשון הרע על דברים הנאמרים במהלך משפט או כחלק מההליכים המשפטיים. הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות מבישה במהלך הדיונים היא בערכאה הדיונית על ידי שימוש בכלים דיוניים כגון בעניין הוצאות המשפט, הוצאת אדם מאולם בית המשפט או העברת תלונה ללשכת עורכי הדין ולא על ידי פתיחת הליך חדש בגין דברים שנאמרו בדיון בתיק אחר". פס"ד זה אינו חריג בנוף אלא חלק משורה של פסקי דין, שמנסים לרסן את התופעה המתרחבת של הגשת תביעות דיבה בהקשרים של הליכים משפטיים ו/או סיכסוכים בבתים משותפים. תביעת לשון הרע אחרת בין שכנים נידונה בבימ"ש השלום בחיפה (השופטת תמר נאות פרי ת.א.23843/06 ניתן 25.12.07). כאן נדחתה התביעה בשל הגנת תום הלב. לפני הגשת תביעה כדאי מאוד לקבל יעוץ מקדים מעו"ד, בכדי לבחון היטב את כל היבטי המקרה ולראות האם מוצדק לנקוט בהליך משפטי. סיכון מול סיכוי.

,

אם בעבר התביעה השכיחה, הרגילה והמקובלת ביותר בתחום לשון הרע היתה כנגד עתון, רדיו או טלויזיה, הרי שבשנים האחרונות כבר אין הדבר כך. כיום אנו נתקלים יותר ויותר בתביעות דיבה בהקשרים שונים לחלוטין: החל מתביעות נגד פירסומים באינטרנט (כולל נגד טוקבקיסטים!), דרך תביעות בגין דברים שנאמרים במהלך משפט או מחוץ ובסמוך לכתלי בית המשפט (זו כבר ממש "מגיפה"!) וכלה בתביעות לשון הרע בין שכנים על רקע סיכסוכים בבית המשותף.



ואכן לשון הרע יכולה לצוץ לה לא רק בעקבות פרסום פומבי ולא רק בעקבות ביטוי כתוב או משודר, אלא גם מאמירות קטנות כאלה "על הדרך". על כך יאמר: הזהרו עד מאוד בלשונכם כי יש מי שמחפש בדיוק את זה!



סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965, מגדיר "לשון הרע" כך:



לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.



כאמור פרסום לשון הרע אינו מחייב תפוצה או תהודה רחבה. מספיק שחוץ מהנפגע עצמו ישמע את אמירת הדיבה רק מאזין בודד אחד נוסף כדי לספק את לשון החוק! גם זה בגדר "פרסום"! ולגבי דיבה בכתב – די בכך ש"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." שימו לב: עשוי היה להגיע ולא בהכרח הגיע בפועל.



כמו כן אין הכרח שאותה לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות ודי בכך אם היא משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות.



כבר עתה ניתן בהחלט להסיק שלפי החוק בישראל לא צריך הרבה כדי להוציא דיבתו של מישהו. לא בראש חוצות, לא בראש המהדורה, לא בקולי קולות ולא קבל עם ועדה. גם "בקטנה".



ולכן לצד תביעות הדיבה "הישנות והטובות" (=ה"קלסיות") בגין תחקיר בומבסטי בעמוד הראשון של עתון רב תפוצה או בראש מהדורת החדשות בטלויזיה, חיות להן בשלום ואף מתרבות בקצב מסחרר תביעות הדיבה "הקטנות" (במרכאות – משום שבעיניו של הנפגע, פגיעה בשמו הטוב לעולם אינה קטנה). למשל בגין ניבול פה או השמצונת בהבל פה מחוץ לאולם בית משפט לאחר דיון סוער ומתוח או סינון גידופון קצר בחדר מדרגות של בית משותף בין שכנים מסוכסכים.



סיטואציה אופיינית לתביעות דיבה בהקשר של בתים משותפים היא למשל במסגרת אסיפות דיירים או אפילו אסיפות ועד. לא פעם מתלהטות הרוחות והביטויים ההדדיים הופכים להיות חריפים וקיצוניים יותר. כאן היבט הפומביות ברור מאליו. כפי שראינו אין זה משנה אם הביטוי הפוגע נרשם בפרוטוקול אם לאו, שכן די גם באמירה בע"פ.



תביעות שמוגשות על רקע אסיפות או ישיבות כאלה מתאפיינות לא אחת בעדויות סותרות אודות הדברים שנאמרו. ראשומון, כל אחד שמע אחרת. מלה מול מלה. כולם נשבעים ומוזהרים לומר את האמת ורק את האמת. וכל אחד מעיד ההיפך. בהחלט מלאכה קשה לשופט.

יש בתים משותפים גדולים שמנהלים פורום אינטרנט פנימי לצורך ניהול הרכוש המשותף ועבודת הוועד. זה כלי עבודה נהדר.

אך למרות שמדובר בפורום פנימי בתוך הבית המשותף, עדיין תפוצה מוגבלת זו יכולה להיות, כפי שראינו, קהל מספיק לתביעת לשון הרע. חוץ מזה אין באמת דבר כזה "פורום פנימי" בתחום האינטרנטי, שכן דרך מנועי החיפוש הרגילים תגיעו גם לשם ולכן התהודה והטענה לנזק בעקבות פגיעה בשם הטוב עלולים לעלות ממון רב.



שתי ההגנות שמככבות בד"כ בתביעות אלה מצד הנתבעים הן "הבעת דיעה" או "תגובה לדיבה קודמת", שתיהן הגנות מלשון הרע במסגרת שורת ההגנות הארוכה, שתחת הכותרת הכללית של "הגנת תום הלב".

מותר להביע דיעה על אדם, כולל דיעה ביקורתית ונוקבת וזה חלק מחופש הביטוי, שהינה זכות יסוד, מהחשובות ביותר במשפט בישראל. כמו כן מותר לגנות או להכחיש לשון הרע שהובעה קודם לכן נגדך, בביטוי חריף ודיבתי כשלעצמו.

יחד עם זאת הנטל להוכיח קיומו של תום לב כאמור, רובץ על כיתפי הנתבע וזה לא נטל של מה בכך.

אחת ההמלצות החשובות שנותן עו"ד ללקוח שלו שמבקש להגיש תביעת דיבה היא להקדים ולשלוח מכתב לפוגע ובו דרישה להתנצלות, הכחשה ו/או תיקון הדברים שהוטחו בו. אם הפוגע לא מגיב או מסרב תשלל ממנו הגנת תום הלב.



לשון הרע היא בדרך כלל הליך אזרחי שדורש התנצלות ופיצוי כספי בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע. אין אגב חובה לתבוע כסף וניתן לדרוש רק התנצלות. אעיר בקצרה, שהחוק איפשר גם מסלול אחר, פלילי. כלומר הנפגע יכול להתלונן במשטרה על מעשה הדיבה ואם המשטרה תמצא לנכון, היא תנהל הליך פלילי נגד הפוגע. זה נדיר. כדי שזה יקרה נדרש זדון או נסיבות מיוחדות. ניתן גם להגיש קובלנה פלילית (שזה הליך בו אדם פרטי או חברה, מגיש הליך פלילי ולא המדינה. לא ארחיב שכן אין כמעט רלבנטיות לענייננו).



בוא נדבר קצת על דרישת ההתנצלות ודרישת הפיצוי הכספי.



לגבי התנצלות – הדבר הכי טבעי בתביעת דיבה זה לדרוש תיקון, הכחשה של הדיבה, התנצלות. תביעת דיבה כספית בלבד ללא דרישה להתנצל עלולה להיתפס כחמדנות גרידא.

התנצלות אינה מוחקת אמנם את שנעשה ואין בה כדי לתקן באופן מושלם את הפגיעה שכבר הוצעה אבל יש בה חשיבות רבה לתובע, והדברים ברורים.

ניסוח ההתנצלות והתיקון חשובים מאוד ולא פעם הצורה היא שמכרעת כאן. גודל ההתנצלות, מיקומה, תהודתה, הבולטות שלה, היותה בלתי מסוייגת וחד משמעית – אלא הפרמטרים החשובים שיש לשים אליהם לב. הנתבע ינסה לגמד זאת. יש מיקוח וזה לגיטימי. נתבע יבקש תחילה לא לכנות את הדברים התנצלות אלא "הבהרה" או "תיקון". עוד נוסח מרכך שנהוג למצוא הוא "אם התובע נפגע מהדברים, אז הנתבע מתנצל על כך...", נוסח שמלמד על העדר כוונה לפגוע.

אוכל להמליץ שאם כבר הגעתם לשלב החשוב הזה – בין לאחר הגשת תביעה ומוטב עוד לפני כן, לאחר דרישה ראשונה מצד אדם כלפי הפוגע להתנצל ובכך לסיים הענין – כדאי להעביר את ניסוח ההתנצלות לגורם שלישי, שמקובל על שני הצדדים. זה מגדיל את הסיכוי שההסדר לא יפול בשל אי יכולת להסכים על נוסח.



לגבי הכסף – כמה שווה שמו הטוב של אדם? יש לזה מחיר בכלל? שאלה נחמדה שמצלצלת יפה אבל בסופו של דבר קצת דמגוגית. כל דיני הנזיקין ובכלל זה תביעות דיבה, קשות לכימות כספי. זו לא מתמטיקה. זו הערכה ואילוץ. אבל עדיין זה נעשה יום יום שעה שעה.

לקוחות שמגיעים אלי מתחילים לרוב בדרישה גבוהה וזה טבעי. הם נוקבים סכום דרישה או תביעה גבוה מאוד כי הם חשים פגיעה סובייקטיבית קשה ולדידם זכאים לפיצוי ממשי, מאות אלפים שלא לומר מליונים. כמובן שדרישה לסכום גבוה גוררת גם אגרה גבוהה בעת פתיחת הליך בבית משפט (2.5% מסכום התביעה). אם מדובר בשלב טרום תביעה הרי שדרישה לפיצוי כספי גבוה תביא לרוב לטירפוד כל הסדר מוסכם לפתרון הענין (וזאת להבדיל מדרישה להתנצלות שהיא טבעית ומובנת מאליה וניתן ביתר קלות להגיע להסדר מוסכם עליה).

דרישה לסכום גבוה עלולה להצטייר מאוד לא טוב (לשופט למשל) אם הנסיבות אינן מצדיקות זאת. שוב – יש הבדל בין רמיסת שמו של אדם בכלי תקשורת פופולאריים לבין השמעת עלבון בע"פ מול כמה שכנים.

לכן כדאי לתת פרופורציה לדרישה – מקובל שתביעה על "דיבה קטנה" לא תעבור 100,000 ₪ וזה כבר רף גבוה. אני ממליץ על מחצית כתקרה – כלומר 50,000 ₪.

החוק מדבר על סכום של עד 50,000 ₪ כפיצוי על פגיעה לא מכוונת בשם הטוב ללא כל דרישה להוכיח נזק ועל 100,000 ₪ כתקרת פיצוי על פגיעה מכוונת ללא הוכחת נזק. יש ביטויים שהם לשון הרע כמעט מתוך הגדרה כלומר: גידופים וקללות שברור שנועדו להכפיש, להשפיל ולפגוע באדם ובשמו הטוב. ביטויים אלה הם בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו. לכן תביעה שמוגשת על רקע השמעת ביטויים מובהקים של דיבה עלולה להיות הליך מהיר ו"קטלני" לכיס ללא כל צורך להוכיח שנגרם נזק ממשי לשימך הטוב והסכום כאמור גם ללא הוכחת נזק עשוי להגיע עד 50,000 ₪.

תביעות לשון הרע ניתן להגיש גם בבית משפט לתביעות קטנות ובמקרה זה התביעה מוגבלת לסכום של 30,100 ₪. היתרון בהליך של תביעה קטנה הוא בפשטות היחסית שלו ובמהירות היחסית שלו.

למפקח על המקרקעין אין סמכות לדון בתביעת לשון הרע, גם בהקשר של סכסוך שכנים או בתים משותפים.



נוכח "האופנתיות" והיד הקלה על ההדק בהגשת תביעות דיבה בעיקר במסלול הזול, הפשוט והמהיר של תביעות קטנות ונוכח הפיתוי לחסל חשבונות בבית המשותף באמצעות תביעות כאלה, המלצתי היא ריסון וזהירות מרביים, בכתב ובע"פ. אל תתנו לפרובוקציה להפיל אתכם ואל תשחררו את חרצובות לשונכם כי בפינה אורבת לה התביעה.



תביעה שמבקש ועד הבית להגיש בגין לשון הרע כנגד דייר או דיירים אינה חלק אינטגרלי מניהול הרכוש המשותף ואיננה יכולה לבוא בגדר פעולה שבסמכות ועד הבית, כועד. לכן הוצאות התביעה אינן יכולות להיות משולמות מקופת הבית וזאת בהבדל מתביעות אחרות, שועד הבית, כאישיות משפטית נפרדת, יכול להגיש במסגרת סמכותו (כגון תביעות נגד סרבני תשלום, השתלטות על רכוש משותף ועוד).



כדי להמחיש מעט את הדברים נספר למשל על פסק דין מעניין שניתן לאחרונה (ביום 27.8.09 ע"י כב' השופט מנחם קליין בבית משפט לתביעות קטנות בת"א, ת"ק 08-06- 728). התביעה הוגשה ע"י חבר וועד כנגד דיירת שהייתה חברת ועד לפניו. סכום התביעה היה 17,800 ש"ח שהיה בזמנו תיקרת הסמכות העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות. בקצרה סיפור הרקע היה טענות של פגיעה בשם הטוב שנאמרו במהלך הליך משפטי קודם בסכסוך בין דיירים.

אחת מהטענות שהועלו בתביעה הייתה בהקשר של מכתב ששלח צד אחד למשנהו. במהלך התביעה לא הצליח התובע להוכיח שהמכתב הועבר או הופץ לדיירים נוספים. זהו אותו מקרה גבולי, שמשמש היום יותר ויותר בסיס להגשת תביעות דיבה.

הדיבה הנטענת במקרה זה היתה על רקע סכסוך משפטי קודם. בין היתר קובע השופט קליין כך: " לא ראוי, לטעמי, כמדיניות שיפוטית לאפשר ל"מעגל שוטה" בלתי נגמר על ידי תביעות נוספות שנולדות מדיון בסכסוכים ישנים בבית המשפט. לא יהיה לדבר סוף. כל דיון בבית המשפט בתיק מסוים, יגרום ל"הולדת" עוד שלושה תיקים נוספים לפחות. אלו יגרמו להגשת עוד תשע תביעות וכן הלאה, בטור הנדסי. בית המשפט אינו "מחנך מחדש" של צדדים למשפט. על בתי המשפט, העמוסים בלאו הכי, להתמודד עם תיקים אמיתיים, עם סכסוכים שפתרונם רק בבית המשפט ולא בשאלות של חינוך ודרך ארץ, שמירת הלשון וטון דיבור. מדיניות שיפוטית ראויה מצריכה העברת מסר ולפיו יש להימנע מהתרבות הליכים על גבי הליכים לפי חוק איסור לשון הרע על דברים הנאמרים במהלך משפט או כחלק מההליכים המשפטיים. הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות מבישה במהלך הדיונים היא בערכאה הדיונית על ידי שימוש בכלים דיוניים כגון בעניין הוצאות המשפט, הוצאת אדם מאולם בית המשפט או העברת תלונה ללשכת עורכי הדין ולא על ידי פתיחת הליך חדש בגין דברים שנאמרו בדיון בתיק אחר".



פס"ד זה אינו חריג בנוף אלא חלק משורה של פסקי דין, שמנסים לרסן את התופעה המתרחבת של הגשת תביעות דיבה בהקשרים של הליכים משפטיים ו/או סיכסוכים בבתים משותפים.

תביעת לשון הרע אחרת בין שכנים נידונה בבימ"ש השלום בחיפה (השופטת תמר נאות פרי ת.א.23843/06 ניתן 25.12.07). כאן נדחתה התביעה בשל הגנת תום הלב.



לפני הגשת תביעה כדאי מאוד לקבל יעוץ מקדים מעו"ד, בכדי לבחון היטב את כל היבטי המקרה ולראות האם מוצדק לנקוט בהליך משפטי. סיכון מול סיכוי.

, אם בעבר התביעה השכיחה, הרגילה והמקובלת ביותר בתחום לשון הרע היתה כנגד עתון, רדיו או טלויזיה, הרי שבשנים האחרונות כבר אין הדבר כך. כיום אנו נתקלים יותר ויותר בתביעות דיבה בהקשרים שונים לחלוטין: החל מתביעות נגד פירסומים באינטרנט (כולל נגד טוקבקיסטים!), דרך תביעות בגין דברים שנאמרים במהלך משפט או מחוץ ובסמוך לכתלי בית המשפט (זו כבר ממש "מגיפה"!) וכלה בתביעות לשון הרע בין שכנים על רקע סיכסוכים בבית המשותף.

ואכן לשון הרע יכולה לצוץ לה לא רק בעקבות פרסום פומבי ולא רק בעקבות ביטוי כתוב או משודר, אלא גם מאמירות קטנות כאלה "על הדרך". על כך יאמר: הזהרו עד מאוד בלשונכם כי יש מי שמחפש בדיוק את זה!

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה–1965, מגדיר "לשון הרע" כך:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.

כאמור פרסום לשון הרע אינו מחייב תפוצה או תהודה רחבה. מספיק שחוץ מהנפגע עצמו ישמע את אמירת הדיבה רק מאזין בודד אחד נוסף כדי לספק את לשון החוק! גם זה בגדר "פרסום"! ולגבי דיבה בכתב – די בכך ש"הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע." שימו לב: עשוי היה להגיע ולא בהכרח הגיע בפועל.

כמו כן אין הכרח שאותה לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות ודי בכך אם היא משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות.

כבר עתה ניתן בהחלט להסיק שלפי החוק בישראל לא צריך הרבה כדי להוציא דיבתו של מישהו. לא בראש חוצות, לא בראש המהדורה, לא בקולי קולות ולא קבל עם ועדה. גם "בקטנה".

ולכן לצד תביעות הדיבה "הישנות והטובות" (=ה"קלסיות") בגין תחקיר בומבסטי בעמוד הראשון של עתון רב תפוצה או בראש מהדורת החדשות בטלויזיה, חיות להן בשלום ואף מתרבות בקצב מסחרר תביעות הדיבה "הקטנות" (במרכאות – משום שבעיניו של הנפגע, פגיעה בשמו הטוב לעולם אינה קטנה). למשל בגין ניבול פה או השמצונת בהבל פה מחוץ לאולם בית משפט לאחר דיון סוער ומתוח או סינון גידופון קצר בחדר מדרגות של בית משותף בין שכנים מסוכסכים.

סיטואציה אופיינית לתביעות דיבה בהקשר של בתים משותפים היא למשל במסגרת אסיפות דיירים או אפילו אסיפות ועד. לא פעם מתלהטות הרוחות והביטויים ההדדיים הופכים להיות חריפים וקיצוניים יותר. כאן היבט הפומביות ברור מאליו. כפי שראינו אין זה משנה אם הביטוי הפוגע נרשם בפרוטוקול אם לאו, שכן די גם באמירה בע"פ.

תביעות שמוגשות על רקע אסיפות או ישיבות כאלה מתאפיינות לא אחת בעדויות סותרות אודות הדברים שנאמרו. ראשומון, כל אחד שמע אחרת. מלה מול מלה. כולם נשבעים ומוזהרים לומר את האמת ורק את האמת. וכל אחד מעיד ההיפך. בהחלט מלאכה קשה לשופט.
יש בתים משותפים גדולים שמנהלים פורום אינטרנט פנימי לצורך ניהול הרכוש המשותף ועבודת הוועד. זה כלי עבודה נהדר.
אך למרות שמדובר בפורום פנימי בתוך הבית המשותף, עדיין תפוצה מוגבלת זו יכולה להיות, כפי שראינו, קהל מספיק לתביעת לשון הרע. חוץ מזה אין באמת דבר כזה "פורום פנימי" בתחום האינטרנטי, שכן דרך מנועי החיפוש הרגילים תגיעו גם לשם ולכן התהודה והטענה לנזק בעקבות פגיעה בשם הטוב עלולים לעלות ממון רב.

שתי ההגנות שמככבות בד"כ בתביעות אלה מצד הנתבעים הן "הבעת דיעה" או "תגובה לדיבה קודמת", שתיהן הגנות מלשון הרע במסגרת שורת ההגנות הארוכה, שתחת הכותרת הכללית של "הגנת תום הלב".
מותר להביע דיעה על אדם, כולל דיעה ביקורתית ונוקבת וזה חלק מחופש הביטוי, שהינה זכות יסוד, מהחשובות ביותר במשפט בישראל. כמו כן מותר לגנות או להכחיש לשון הרע שהובעה קודם לכן נגדך, בביטוי חריף ודיבתי כשלעצמו.
יחד עם זאת הנטל להוכיח קיומו של תום לב כאמור, רובץ על כיתפי הנתבע וזה לא נטל של מה בכך.
אחת ההמלצות החשובות שנותן עו"ד ללקוח שלו שמבקש להגיש תביעת דיבה היא להקדים ולשלוח מכתב לפוגע ובו דרישה להתנצלות, הכחשה ו/או תיקון הדברים שהוטחו בו. אם הפוגע לא מגיב או מסרב תשלל ממנו הגנת תום הלב.

לשון הרע היא בדרך כלל הליך אזרחי שדורש התנצלות ופיצוי כספי בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע. אין אגב חובה לתבוע כסף וניתן לדרוש רק התנצלות. אעיר בקצרה, שהחוק איפשר גם מסלול אחר, פלילי. כלומר הנפגע יכול להתלונן במשטרה על מעשה הדיבה ואם המשטרה תמצא לנכון, היא תנהל הליך פלילי נגד הפוגע. זה נדיר. כדי שזה יקרה נדרש זדון או נסיבות מיוחדות. ניתן גם להגיש קובלנה פלילית (שזה הליך בו אדם פרטי או חברה, מגיש הליך פלילי ולא המדינה. לא ארחיב שכן אין כמעט רלבנטיות לענייננו).

בוא נדבר קצת על דרישת ההתנצלות ודרישת הפיצוי הכספי.

לגבי התנצלות – הדבר הכי טבעי בתביעת דיבה זה לדרוש תיקון, הכחשה של הדיבה, התנצלות. תביעת דיבה כספית בלבד ללא דרישה להתנצל עלולה להיתפס כחמדנות גרידא.
התנצלות אינה מוחקת אמנם את שנעשה ואין בה כדי לתקן באופן מושלם את הפגיעה שכבר הוצעה אבל יש בה חשיבות רבה לתובע, והדברים ברורים.
ניסוח ההתנצלות והתיקון חשובים מאוד ולא פעם הצורה היא שמכרעת כאן. גודל ההתנצלות, מיקומה, תהודתה, הבולטות שלה, היותה בלתי מסוייגת וחד משמעית – אלא הפרמטרים החשובים שיש לשים אליהם לב. הנתבע ינסה לגמד זאת. יש מיקוח וזה לגיטימי. נתבע יבקש תחילה לא לכנות את הדברים התנצלות אלא "הבהרה" או "תיקון". עוד נוסח מרכך שנהוג למצוא הוא "אם התובע נפגע מהדברים, אז הנתבע מתנצל על כך...", נוסח שמלמד על העדר כוונה לפגוע.
אוכל להמליץ שאם כבר הגעתם לשלב החשוב הזה – בין לאחר הגשת תביעה ומוטב עוד לפני כן, לאחר דרישה ראשונה מצד אדם כלפי הפוגע להתנצל ובכך לסיים הענין – כדאי להעביר את ניסוח ההתנצלות לגורם שלישי, שמקובל על שני הצדדים. זה מגדיל את הסיכוי שההסדר לא יפול בשל אי יכולת להסכים על נוסח.

לגבי הכסף – כמה שווה שמו הטוב של אדם? יש לזה מחיר בכלל? שאלה נחמדה שמצלצלת יפה אבל בסופו של דבר קצת דמגוגית. כל דיני הנזיקין ובכלל זה תביעות דיבה, קשות לכימות כספי. זו לא מתמטיקה. זו הערכה ואילוץ. אבל עדיין זה נעשה יום יום שעה שעה.
לקוחות שמגיעים אלי מתחילים לרוב בדרישה גבוהה וזה טבעי. הם נוקבים סכום דרישה או תביעה גבוה מאוד כי הם חשים פגיעה סובייקטיבית קשה ולדידם זכאים לפיצוי ממשי, מאות אלפים שלא לומר מליונים. כמובן שדרישה לסכום גבוה גוררת גם אגרה גבוהה בעת פתיחת הליך בבית משפט (2.5% מסכום התביעה). אם מדובר בשלב טרום תביעה הרי שדרישה לפיצוי כספי גבוה תביא לרוב לטירפוד כל הסדר מוסכם לפתרון הענין (וזאת להבדיל מדרישה להתנצלות שהיא טבעית ומובנת מאליה וניתן ביתר קלות להגיע להסדר מוסכם עליה).
דרישה לסכום גבוה עלולה להצטייר מאוד לא טוב (לשופט למשל) אם הנסיבות אינן מצדיקות זאת. שוב – יש הבדל בין רמיסת שמו של אדם בכלי תקשורת פופולאריים לבין השמעת עלבון בע"פ מול כמה שכנים.
לכן כדאי לתת פרופורציה לדרישה – מקובל שתביעה על "דיבה קטנה" לא תעבור 100,000 ₪ וזה כבר רף גבוה. אני ממליץ על מחצית כתקרה – כלומר 50,000 ₪.
החוק מדבר על סכום של עד 50,000 ₪ כפיצוי על פגיעה לא מכוונת בשם הטוב ללא כל דרישה להוכיח נזק ועל 100,000 ₪ כתקרת פיצוי על פגיעה מכוונת ללא הוכחת נזק. יש ביטויים שהם לשון הרע כמעט מתוך הגדרה כלומר: גידופים וקללות שברור שנועדו להכפיש, להשפיל ולפגוע באדם ובשמו הטוב. ביטויים אלה הם בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו. לכן תביעה שמוגשת על רקע השמעת ביטויים מובהקים של דיבה עלולה להיות הליך מהיר ו"קטלני" לכיס ללא כל צורך להוכיח שנגרם נזק ממשי לשימך הטוב והסכום כאמור גם ללא הוכחת נזק עשוי להגיע עד 50,000 ₪.
תביעות לשון הרע ניתן להגיש גם בבית משפט לתביעות קטנות ובמקרה זה התביעה מוגבלת לסכום של 30,100 ₪. היתרון בהליך של תביעה קטנה הוא בפשטות היחסית שלו ובמהירות היחסית שלו.
למפקח על המקרקעין אין סמכות לדון בתביעת לשון הרע, גם בהקשר של סכסוך שכנים או בתים משותפים.

נוכח "האופנתיות" והיד הקלה על ההדק בהגשת תביעות דיבה בעיקר במסלול הזול, הפשוט והמהיר של תביעות קטנות ונוכח הפיתוי לחסל חשבונות בבית המשותף באמצעות תביעות כאלה, המלצתי היא ריסון וזהירות מרביים, בכתב ובע"פ. אל תתנו לפרובוקציה להפיל אתכם ואל תשחררו את חרצובות לשונכם כי בפינה אורבת לה התביעה.

תביעה שמבקש ועד הבית להגיש בגין לשון הרע כנגד דייר או דיירים אינה חלק אינטגרלי מניהול הרכוש המשותף ואיננה יכולה לבוא בגדר פעולה שבסמכות ועד הבית, כועד. לכן הוצאות התביעה אינן יכולות להיות משולמות מקופת הבית וזאת בהבדל מתביעות אחרות, שועד הבית, כאישיות משפטית נפרדת, יכול להגיש במסגרת סמכותו (כגון תביעות נגד סרבני תשלום, השתלטות על רכוש משותף ועוד).

כדי להמחיש מעט את הדברים נספר למשל על פסק דין מעניין שניתן לאחרונה (ביום 27.8.09 ע"י כב' השופט מנחם קליין בבית משפט לתביעות קטנות בת"א, ת"ק 08-06- 728). התביעה הוגשה ע"י חבר וועד כנגד דיירת שהייתה חברת ועד לפניו. סכום התביעה היה 17,800 ש"ח שהיה בזמנו תיקרת הסמכות העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות. בקצרה סיפור הרקע היה טענות של פגיעה בשם הטוב שנאמרו במהלך הליך משפטי קודם בסכסוך בין דיירים.
אחת מהטענות שהועלו בתביעה הייתה בהקשר של מכתב ששלח צד אחד למשנהו. במהלך התביעה לא הצליח התובע להוכיח שהמכתב הועבר או הופץ לדיירים נוספים. זהו אותו מקרה גבולי, שמשמש היום יותר ויותר בסיס להגשת תביעות דיבה.
הדיבה הנטענת במקרה זה היתה על רקע סכסוך משפטי קודם. בין היתר קובע השופט קליין כך: " לא ראוי, לטעמי, כמדיניות שיפוטית לאפשר ל"מעגל שוטה" בלתי נגמר על ידי תביעות נוספות שנולדות מדיון בסכסוכים ישנים בבית המשפט. לא יהיה לדבר סוף. כל דיון בבית המשפט בתיק מסוים, יגרום ל"הולדת" עוד שלושה תיקים נוספים לפחות. אלו יגרמו להגשת עוד תשע תביעות וכן הלאה, בטור הנדסי. בית המשפט אינו "מחנך מחדש" של צדדים למשפט. על בתי המשפט, העמוסים בלאו הכי, להתמודד עם תיקים אמיתיים, עם סכסוכים שפתרונם רק בבית המשפט ולא בשאלות של חינוך ודרך ארץ, שמירת הלשון וטון דיבור. מדיניות שיפוטית ראויה מצריכה העברת מסר ולפיו יש להימנע מהתרבות הליכים על גבי הליכים לפי חוק איסור לשון הרע על דברים הנאמרים במהלך משפט או כחלק מההליכים המשפטיים. הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות מבישה במהלך הדיונים היא בערכאה הדיונית על ידי שימוש בכלים דיוניים כגון בעניין הוצאות המשפט, הוצאת אדם מאולם בית המשפט או העברת תלונה ללשכת עורכי הדין ולא על ידי פתיחת הליך חדש בגין דברים שנאמרו בדיון בתיק אחר".

פס"ד זה אינו חריג בנוף אלא חלק משורה של פסקי דין, שמנסים לרסן את התופעה המתרחבת של הגשת תביעות דיבה בהקשרים של הליכים משפטיים ו/או סיכסוכים בבתים משותפים.
תביעת לשון הרע אחרת בין שכנים נידונה בבימ"ש השלום בחיפה (השופטת תמר נאות פרי ת.א.23843/06 ניתן 25.12.07). כאן נדחתה התביעה בשל הגנת תום הלב.

לפני הגשת תביעה כדאי מאוד לקבל יעוץ מקדים מעו"ד, בכדי לבחון היטב את כל היבטי המקרה ולראות האם מוצדק לנקוט בהליך משפטי. סיכון מול סיכוי.

עדיין לא ברשימת התפוצה של בית משותף?

5 סיבות למה כדאי לך להצטרף לרשימת התפוצה שלנו - לחץ כאן

מחפש בעל מקצוע או שירות בתחום זה?
לחץ על השירות המתאים וקבל הצעה - עכשיו

ofers.jpg

אודות כותב המאמר

שחל את האזרחי, משרד עורכי דין

רח' בן זכאי 6 תל-אביב 65203
טל. 035666886 פקס. 035662555, דואר אלקטרוני office@sh-ez.com
אתר האינטרנט של עו"ד שחל

עו"ד עפר שחל
טל 5666886 - 03
רשימה זו אינה תחליף ליעוץ משפטי. היא מובאת בכלליות בלבד ובתמציתיות ויש לקבל יעוץ משפטי ספציפי לפני כל פעולה ו/או טיפול שמבקש להסתמך על עניינים שעולים ממנה.

אשמח לענות לשאלות בנושאים משפטיים, בפורום ייעוץ משפטי.לחץ כאן לכניסה לפורום

עוד בנושאים קרובים במאמרים מאת הכותב או בחלון החיפוש ברשימת המאמרים.

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר – כל חלק שהוא מתוך מאמר זה, השימוש במאמר זה מותר אך ורק לצורך ציטוט והפנייה למאמר. העברתו או חלק ממנו לגורם אחר מהווה הפרה של זכויות היוצרים.

זקוק לייעוץ בנושא? התייעץ עם מומחה בפורומים מקצועיים בנושא:

ניהול מקצועי ועדי בתים
ניהול מקצועי ועדי בתים
משפטי לוועדי הבתים
משפטי לוועדי הבתים

כתבות אחרונות במדור ועד הבית :

סוכה בבית המשותף
סוכה בבית המשותף
איך להחליף ועד בית
איך להחליף ועד בית
כללי הזהב לבחירת חשמלאי
כללי הזהב לבחירת חשמלאי
מקלט בבית המשותף לעת חירום
מקלט בבית המשותף לעת חירום
דלתות אוטומטיות לבניין
דלתות אוטומטיות לבניין

eyeweb בניית אתרים לעסקים